שלוש שנים של רכיבה על אופניים לפגישות עם הפסיכולוג יגאל קידר – ומה שנשאר איתי מאז על טיפול, חיים והדרך המתפתלת ביניהם. הפסיכולוג שהיה לי לפני עשרים שנה נפטר השבוע.ונזכרתי בעליות לרגל שהייתי עושה אליו – רק שאצלי זה לא היה ברגל, אלא בדיווש על אופניים. ארבעים וחמש דקות רכיבה על אופניים לפגישה של ארבעים […]
מפגש אינטימי ביפו על דיכאון מול אבל, עבודת מעבר משדה הקרב לחיים, והאומץ להיכשל. יש אנשים שמגיעים לארץ וממלאים אולמות כי הם מוזיקאים.סטיבן ג'נקינסון ממלא אולמות כי הוא מדבר על מוות, על אבל ועל אחריות לחיים. ואני אחד מאלה שמתרגשים לשבת באולמות האלה. סטיבן הוא סופר, מורה ואיש ליווי לאנשים ולמשפחות לקראת המוות. במשך שנים
סטיבן ג'נקינסון בישראל – ערב על אבל, טראומה וחסד הכישלון קרא עוד »
לפני שיצאתי למסע החזון במדבר, שכחתי את הדבר הכי חשוב.לא את האוכל.לא את המים.לא ציוד. את מקל התפילה. רק אחר כך הבנתי –שהשכחה הזו כבר הייתה חלק מהטקס. לפני כמה שבועות יצאתי למסע חזון,או כפי שהוא נקרא במסורת שבט הלקוטה:הנבלצ’ייה (Haŋbléčeyapi) המשמעות המילולית של השם היא“בכי למען חזון"-תיאור פשוט וישיר של מה שמתרחש שם באמת.
בסוף היום בבסטה בשוק הכרמל נפתח אצלי משהו חדש. לפני עשרים שנה חזרתי מארצות הברית לישראל. הייתי בן ארבעים, ולא הייתה לי עבודה. זה היה מעבר קצת מוזר. בניו יורק כבר הייתי מטפל מוכר, והיה לי מרכז לבריאות הוליסטית שהקמתי וניהלתי. היו אנשים שהכירו אותי, היו מטופלים, היה לי מקום בעולם. חזרתי לארץ, וכאן כמעט
על הטוב שמתברר לפעמים רק בהמשך, ועל האיחול שיהיה לנו גם טוב שמרגיש טוב כבר עכשיו. לא כל דבר שהוביל אותנו למקום טוב, או שבסופו של דבר עשה לנו טוב, הרגיש טוב בזמן שהוא קרה. לפעמים משהו שאנחנו מאוד רוצים לא קורה. אנחנו לא מתקבלים לעבודה שקיווינו לה. קשר מסתיים. תוכנית שבנינו מתפרקת. מישהו אומר
על הרצון לדעת מה קרה, על אי-הוודאות שפגשתי כקורא, ועל מה קורה כשמפסיקים לנסות למלא את החללים הריקים. חבר העלה פוסט שהוא עבר ניתוח. הייתה שם תמונה שלו עם צמיד בית חולים ואצבע משולשת למצלמה. בהמשך הוא כתב על הרגע הזה שבו שוכבים על מיטת הניתוח, מוקפים באנשים זרים, כשכבר אין במה להיאחז. הרגע שבו
מה קרה כשקהילת גברים בת 23 שנה הפסיקה לדחוף, ויתרה על שיווק ותוכניות גדולות, ובחרה להקשיב למה שבאמת מבקש להיוולד. אולי שיווה מת. החדר השתתק. עשרים ושלוש שנה של מפגשי גברים. אלפים שעברו דרכם. חברויות, אהבות, שותפויות, יוזמות, קהילות ומיזמים שנולדו מתוך המפגשים האלה. ואז מישהו אמר את מה שאף אחד לא העז לומר בקול.אולי
יום אחד של עומס, מוסכים סגורים, רמי לוי, חבר טוב וטראנס במכונית – כל הדברים הקטנים שעזרו למערכת שלי לחזור להעביר הילוכים. יש ימים שבהם הכול מרגיש קצת יותר מדי. העומס כבר לא נשאר רק בראש. הוא מתחיל להופיע גם בגוף. ולפעמים – גם דרך הרכב. היום הייתי בדרך אל המטפלת שלי. ממש שמח שסוף
מאחורי ארוחת שטח ללוחמים בהרי ירושלים הסתתרו הרבה עומס, החזקה ותיאומים – ואז הגוף שלי החליט להגיב עם גאוט והומור משלו. הגוף לפעמים יודע לכתוב בדיחות שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב. בהמשך לפוסט הקודם שלי על חדר המיון – יש משהו שעוד לא סיפרתי. העומס בסמינרים של כפר מעבר הוא לא רק ההחזקה של
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
