בסוף היום בבסטה בשוק הכרמל נפתח אצלי משהו חדש. לפני עשרים שנה חזרתי מארצות הברית לישראל. הייתי בן ארבעים, ולא הייתה לי עבודה. זה היה מעבר קצת מוזר. בניו יורק כבר הייתי מטפל מוכר, והיה לי מרכז לבריאות הוליסטית שהקמתי וניהלתי. היו אנשים שהכירו אותי, היו מטופלים, היה לי מקום בעולם. חזרתי לארץ, וכאן כמעט […]
במשך כמה שנים, כמעט כל ביקור שלי בארץ התחיל באותו טקס קטן ולא מתוכנן. בשנים הראשונות שבהן גרתי בניו יורק, כמעט בכל פעם שהגעתי לביקור בארץ, היו לוקחים אותי הצידה בנתב"ג. זה קרה בכל מיני שלבים של הכניסה לארץ. לפעמים באזור ביקורת הדרכונים, לפעמים במכס, לפעמים ליד איסוף המזוודות. פעם אחת הגדילו לעשות: רק ירדתי
פעם הייתי כל כך מרוצה מהדרך שמצאתי להתמודד עם נהגים צופרים, שאפילו רציתי שיצלמו אותי עושה את זה לטלוויזיה. בצעירותי גרתי בתל אביב, ברחוב קטן ושקט. מדי פעם הייתה עוברת בו מכונית, ואם לפניה נסעה מכונית קצת לאט מדי לטעמו של הנהג, מיד הייתה מגיעה הצפירה. ישראלים הרי אוהבים לצפור. וברחוב מגורים קטן ושקט, כל
ארבע חתיכות דשא שמתו, שלוחות שהמשיכו לצמוח מתחת לאדמה, ומה שאפשר ללמוד ממה שנראה כאילו כבר נגמר. ידיד שלי, שי משיח, הוא מורה בכיר ומאוד כישרוני לפסיכודרמה, שמכשיר אנשים להיות מנחים בתחום. יום אחד שי עשה דשא בגינה, כזה שמגיע במרבדים – חתיכות מוכנות שפורסים על האדמה וכמעט מיד יש דשא. בסוף נשארו לו ארבע
על פרידה מגן מאיר, בחירה להיות קרוב לאימא, וגילוי של שקט חדש ברמת אביב אתמול הודעתי לתלמידי הצ'י קונג שלי בתל אביב שאני סוגר פרק בגן מאיר ומתחיל אחד חדש. זה לא היה רגע דרמטי.אבל הוא היה משמעותי. גן מאיר היה הבית שלנו בשנים האחרונות.גן עירוני בלב תל אביב.הרבה עצים. הרבה אנשים. הרבה חיים סביבנו.
לזוז עם החיים – שיעורי הצ'י קונג עברו לחורשת רדינג קרא עוד »
