מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״ חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את […]
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
(עד שמישהו סומך עלינו) בסוף שנות התשעים למדתי ייעוץ בריאות הוליסטית בניו יורק.עם סיום הלימודים, המורה שלי ג’ושוע רוזנטל, בחר כמה בוגרים והציע לנו להיות חלק ממשהו חדש שהוא רצה ליצור: צוות שילווה את שנת הלימודים הבאה מקרוב. לא רק בהעברת ידע, אלא בתמיכה אנושית עמוקה בסטודנטים – אחד על אחד, ובקבוצה. כחלק מהדרך המשותפת
