כשכאב הילדות ממשיך להכתיב את הבחירות שלנו כשהייתי בן שש, הייתה לי חברה.היא הייתה בת חמש. זה היה לפני המון שנים, לפני עשורים —ועד היום אני זוכר איך קראו לה. יש לי זיכרון אחד, מתוק במיוחד:ערב אצלה בבית.היא, אמא שלה ואני יושבים על הרצפה.דפים, צבעים, מכחולים. ואמא שלה מראה לי משהו פשוט, כמעט קסם:אם מערבבים […]
כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים. אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה. לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה. אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.“שאפה” בערבית זה אישה יפה.ואז היא התיישבה לידי
לפני כמה ימים ירדתי מההר. סיימתי את ההתחייבות שלקחתי על עצמי לקיים ארבע עליות להר — תהליך שנקרא Vision Quest, מסע חזון.ארבע עליות, ארבע שנים, ארבעה כיוונים: מזרח, דרום, מערב, צפון. בכל עלייה עולים לבד.עולים להר במדבר, מסמנים מעגל, ונשארים בתוכו ארבע יממות — מבלי לצאת.בלי ספר, בלי מחברת, בלי כלי נגינה.בלי טלפון, כמובן.וגם בלי
