שלוש שנים של רכיבה על אופניים לפגישות עם הפסיכולוג יגאל קידר – ומה שנשאר איתי מאז על טיפול, חיים והדרך המתפתלת ביניהם. הפסיכולוג שהיה לי לפני עשרים שנה נפטר השבוע.ונזכרתי בעליות לרגל שהייתי עושה אליו – רק שאצלי זה לא היה ברגל, אלא בדיווש על אופניים. ארבעים וחמש דקות רכיבה על אופניים לפגישה של ארבעים […]
איך חורשה שקטה בתל אביב, שיעורי צ’י קונג ובית קפה אקולוגי עם ארונית כוסות הפכו לחלק מהחיים שלי. יש מקומות שאנחנו לא רק מגלים אותם.הם גם מגלים אותנו מחדש. כך קרה לי עם חורשת רדינג ברמת אביב הירוקה.חורשה ענקית, שקטה, מלאה פינות נסתרות של טבע, צל ופרטיות – מקום שכמעט קשה להאמין שקיים בתוך תל
על דפוס אישיות שנשענת על עצמה, רגע אחד של שיתוף, והכוח שיש בלא להישאר לבד כל הסיפור הזה חזר אליי היום, בעקבות שיחה עם חבר. לפני כמה שנים הזמנתי אותו לשיווה – פסטיבל התפתחות לגברים שאני הולך אליו כבר הרבה שנים.זו הייתה הפעם הראשונה שלו. רק היום, כשנפגשנו לקפה, הוא סיפר לי כמה זה היה
על שורד שבי, לוחם מילואים, והאחריות של השיח הציבורי במפגש בין פצע לפצע יש סיפור שמטלטל בימים האחרונים את השיח הציבורי.על פי פרסומים בתקשורת, רום ברסלבסקי, שורד שבי, היה מעורב בעימות אלים.ומן הצד השני — דיוויד זיטון, אדם שעל פי הדיווחים שירת מאות ימים במילואים ביחידה מובחרת ואף נפצע וחזר לשרת. פאנליסטית מוכרת מהטלוויזיה העלתה
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
על האור והצל שבמילים שאנחנו משתמשים בהן בטיפול, ועל המתח בין לקיחת אחריות אישית לבין האפשרות להישען על קשר מיטיב. איך נכון לקרוא לאדם שמגיע לטיפול – מטופל או לקוח? מדי פעם עולה בין מטפלים שאלה על המילה שבה אנחנו משתמשים:האם האדם שמגיע לטיפול הוא מטופל – או לקוח? יש מטפלים שלא מרגישים בנוח עם
סיפור על שלט חוצות באורגון, מפגש בין דבריו של תיך נהאת האן לאושו, ועל ההבדל בין תקווה שמרחיקה אותנו מהחיים לבין תקווה שמחזירה אותנו אליהם. יש תקווה שמרדימה את החיים.ויש תקווה שמעירה אותם. את המשפט הזה הבנתי דרך שני מורים רוחניים שאמרו דברים שנשמעים כמעט הפוכים. תיך נהאת האן: האויב הגדול ביותר הוא הייאוש תיך
מחשבה קטנה על זוגיות, הערכה ואהבה ביום האישה הבינלאומי. לפעמים רגע קטן בבית מזכיר לי כמה הכרת תודה בזוגיות היא דבר שלא תמיד נאמר בקול. יום האישה הבינלאומי התחיל אצלי הבוקר בסופרמרקט – והסתיים מול סלסלות פירות שתלויות מהתקרה. הבוקר הייתי בסופרמרקט. קודם כל – איזה תענוג זה סופרמרקט בבוקר של יום מלחמה.המקום שבדרך כלל
מפגש בין רב, מורה לבודהיזם, ופסיכותרפיסט נותן הצצה למה קורה בפנים כשעוצרים שלושה חברים ישבו בבית קפה.האחד מורה לבודהיזם, השני רב, והשלישי פסיכותרפיסט. באיזשהו רגע אחד החברים הציע הצעה פשוטה:"בואו לכמה רגעים פשוט נעצור.לא נעשה דבר.רק נשב ונשים לב למה שקורה." שלושתנו אנשים שמאוד עוסקים בגוף, בנפש וברוח.ובאמת יש לנו תמיד על מה לדבר. חוויות,
מה קורה בגוף, בלב ובזהות של לוחם כשהוא חוזר הביתה – ומדוע לפעמים קל יותר לחזור לשדה הקרב מאשר לסלון בסמינרים של כפר מעבר לצוותי לוחמים אנחנו עושים תרגיל שנקרא "מעברים". כל לוחם מתבקש להביא שני חפצים:חפץ אחד שמזכיר את הבית.וחפץ אחד שמזכיר את הצבא או את הלחימה. אנחנו יוצרים באולם שני אזורים.בצד אחד –
