מחשבות של מטפל זוגי מתוך החיים עצמם אתמול בערב בת הזוג אמרה לי:“בוא נלך לאכול או לשתות משהו בחוץ.” היה קר ורטוב בחוץ ולא היה לי חשק לצאת.אמרתי לה שלא בא לי, וחזרתי לעבוד על המחשב. כעבור כמה דקות שמתי לב שכבר עבדתי מספיק היום,שקל לי להישאב לעוד ועוד שעות עבודה.שיהיה נחמד לשמח אותה ולצאת […]
כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים. אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה. לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה. אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.“שאפה” בערבית זה אישה יפה.ואז היא התיישבה לידי
דווקא כשהעזתי לומר שאני לא שם, התברר שאני לא לבד – ומשם משהו התחיל להיפתח. שנים שאני מנחה סדנאות בפסטיבלים שמתקיימים בגבעת חביבה, עשר דקות נסיעה מהבית. זה מאוד נוח. אני קופץ להנחות את הסדנה שלי, ואם מתחשק לי נשאר עוד קצת לצפות בהופעה או לרקוד במסיבה, ולאחר מכן, במקום להישאר לישון באוהל בפסטיבל, חוזר
