שלוש שנים של רכיבה על אופניים לפגישות עם הפסיכולוג יגאל קידר – ומה שנשאר איתי מאז על טיפול, חיים והדרך המתפתלת ביניהם. הפסיכולוג שהיה לי לפני עשרים שנה נפטר השבוע.ונזכרתי בעליות לרגל שהייתי עושה אליו – רק שאצלי זה לא היה ברגל, אלא בדיווש על אופניים. ארבעים וחמש דקות רכיבה על אופניים לפגישה של ארבעים […]
בסוף היום בבסטה בשוק הכרמל נפתח אצלי משהו חדש. לפני עשרים שנה חזרתי מארצות הברית לישראל. הייתי בן ארבעים, ולא הייתה לי עבודה. זה היה מעבר קצת מוזר. בניו יורק כבר הייתי מטפל מוכר, והיה לי מרכז לבריאות הוליסטית שהקמתי וניהלתי. היו אנשים שהכירו אותי, היו מטופלים, היה לי מקום בעולם. חזרתי לארץ, וכאן כמעט
על הטוב שמתברר לפעמים רק בהמשך, ועל האיחול שיהיה לנו גם טוב שמרגיש טוב כבר עכשיו. לא כל דבר שהוביל אותנו למקום טוב, או שבסופו של דבר עשה לנו טוב, הרגיש טוב בזמן שהוא קרה. לפעמים משהו שאנחנו מאוד רוצים לא קורה. אנחנו לא מתקבלים לעבודה שקיווינו לה. קשר מסתיים. תוכנית שבנינו מתפרקת. מישהו אומר
דווקא כשהגיעה סוף סוף חופשה אמיתית, התחילו לעלות בי רגשות אחרים לגמרי. בעוד כמה ימים אני יוצא לחופשה בתאילנד עם המשפחה. בת הזוג שלי והבת שלי, אחותי, בעלה והבן שלהם, ואחי שחי עם משפחתו באוסטרליה יגיע עם הבן שלו. לא נפגשנו כולנו כבר הרבה זמן. והחופשה הזאת באמת מגיעה בזמן. אני אחרי תקופה מאוד עמוסה,
יָדַיִם אָחֲזוּ גַּב פִּיגָ'מָההֱרִימוּנִי שְׁנֵי סַנְטִימֶטְרִיםוְשָׁמְטוּ בִּכְיֵךָ פָּסַק בֵּן־רֶגַעמֵרֹאשְׁךָ הַמּוּנָח עַל לֶחֱיוֹהִבִּיטָה בִּי עַיִן פְּעוּרָה כָּךְ סִפַּרְתָּ בְּשְׂבִיעוּת רָצוֹן מְבוּדַחַת אֶצְלִי הַזִּכָּרוֹן חוֹזֵר וְצָףגָּז נְטוּל צוּרָה, רֵיחַ, טַעַםמִמַּחֲשָׁבָה עַל דְּבָרֶיךָבַּגּוּף מִמַּעֲשֶׂיךָ כל הזכויות שמורות © יולי 2026 זהר וילסון, ישראל
סרט אחד על חסרי בית, זיכרון מניו יורק, ריטריט שבו חייתי כהומלס במשך שלושה ימים, ומה שלמדתי על טראומה, הקשבה והצורך האנושי שיראו אותנו באמת. יש סרטים שלא נגמרים כשהכתוביות עולות. כך הרגשתי אחרי שצפיתי ב"מפרץ השמש". זהו סרט תיעודי שמלווה את דיירי חניון הקרוואנים "מפרץ השמש" באילת. בלי לנסות להסביר אותם. בלי להפוך אותם
על הרצון לדעת מה קרה, על אי-הוודאות שפגשתי כקורא, ועל מה קורה כשמפסיקים לנסות למלא את החללים הריקים. חבר העלה פוסט שהוא עבר ניתוח. הייתה שם תמונה שלו עם צמיד בית חולים ואצבע משולשת למצלמה. בהמשך הוא כתב על הרגע הזה שבו שוכבים על מיטת הניתוח, מוקפים באנשים זרים, כשכבר אין במה להיאחז. הרגע שבו
מה קרה כשקהילת גברים בת 23 שנה הפסיקה לדחוף, ויתרה על שיווק ותוכניות גדולות, ובחרה להקשיב למה שבאמת מבקש להיוולד. אולי שיווה מת. החדר השתתק. עשרים ושלוש שנה של מפגשי גברים. אלפים שעברו דרכם. חברויות, אהבות, שותפויות, יוזמות, קהילות ומיזמים שנולדו מתוך המפגשים האלה. ואז מישהו אמר את מה שאף אחד לא העז לומר בקול.אולי
יום אחד של עומס, מוסכים סגורים, רמי לוי, חבר טוב וטראנס במכונית – כל הדברים הקטנים שעזרו למערכת שלי לחזור להעביר הילוכים. יש ימים שבהם הכול מרגיש קצת יותר מדי. העומס כבר לא נשאר רק בראש. הוא מתחיל להופיע גם בגוף. ולפעמים – גם דרך הרכב. היום הייתי בדרך אל המטפלת שלי. ממש שמח שסוף
מאחורי ארוחת שטח ללוחמים בהרי ירושלים הסתתרו הרבה עומס, החזקה ותיאומים – ואז הגוף שלי החליט להגיב עם גאוט והומור משלו. הגוף לפעמים יודע לכתוב בדיחות שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב. בהמשך לפוסט הקודם שלי על חדר המיון – יש משהו שעוד לא סיפרתי. העומס בסמינרים של כפר מעבר הוא לא רק ההחזקה של
