כשכאב הילדות ממשיך להכתיב את הבחירות שלנו כשהייתי בן שש, הייתה לי חברה.היא הייתה בת חמש. זה היה לפני המון שנים, לפני עשורים —ועד היום אני זוכר איך קראו לה. יש לי זיכרון אחד, מתוק במיוחד:ערב אצלה בבית.היא, אמא שלה ואני יושבים על הרצפה.דפים, צבעים, מכחולים. ואמא שלה מראה לי משהו פשוט, כמעט קסם:אם מערבבים […]
כשלמדתי בחטיבת הביניים, בית הספר היה פרוע למדי. הרבה השתוללויות, אלימות, בלגן כללי.ואז הגיעה מנהלת חדשה. אישה נמוכה, עם מגפי בוקרים, שנכנסה למערכת כמו שריף לעיירה במערב הפרוע. פחדו ממנה. הרבה יותר מאשר מהמנהל הגבר שהיה לפניה. יום אחד, הפעמון צלצל לחזרה לכיתות. מחוץ לכיתה שלנו שני תלמידים התחילו ללכת מכות. באופן טבעי — התקהלנו
זו חוויה אישית שלי, כפי שחוויתי אותה.אני משתף לא כדי לפגוע, אלא כדי להתבונן במשהו עמוק יותר שקורה בינינו כבני אדם. הבת שלי הגיעה בשעה טובה לגיל 16.רגע של מעבר. גם עבורה, וגם עבורי כאבא. לקח זמן רב עד שהצלחנו להשיג תור להנפקת תעודת זהות. לקחנו יום חופש מהעבודה, נסענו, והגענו.בכניסה חיכו אנשים רבים —
לפני כמה ימים ירדתי מההר. סיימתי את ההתחייבות שלקחתי על עצמי לקיים ארבע עליות להר — תהליך שנקרא Vision Quest, מסע חזון.ארבע עליות, ארבע שנים, ארבעה כיוונים: מזרח, דרום, מערב, צפון. בכל עלייה עולים לבד.עולים להר במדבר, מסמנים מעגל, ונשארים בתוכו ארבע יממות — מבלי לצאת.בלי ספר, בלי מחברת, בלי כלי נגינה.בלי טלפון, כמובן.וגם בלי
לא ברור לי איך גיליתי אותה רק עכשיו, אבל בימים האחרונים אני צופה בסדרה “הורים במשרה מלאה” (Parenthood) בנטפליקס — והיא פשוט מרסקת אותי ברכות. זו סדרה מלפני עשר שנים, על הורות, משפחה, ובכלל על הרגעים הכי יומיומיים של החיים. רגעים “רגילים” לחלוטין — אבל כאלה שמצליחים לפתוח את הלב עד דמעות. מצאתי את עצמי
