מבוכה על סיפון ספינת טילים כשהייתי בחיל הים שירתתי על ספינת טילים. היינו יוצאים להפלגות ארוכות, כמעט בלי לישון בלילות, וכשסוף סוף חזרנו לנמל ונקשרנו לרציף, חלק מהצוות הלך לישון, בזמן שאחרים נשארו במשמרות. באחת הפעמים התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין מטושטש לגמרי מעייפות, עם הצהוב בעיניים. בשירותים בחדר הנגדים היה תור, ואני הייתי צריך […]
איך קרה שדווקא כשבחרנו להסתפק במועט, גילינו שקיבלנו הרבה יותר. לפעמים אתה עושה בחירה שנראית די פשוטה, ורק אחר כך מגלה עד כמה היא הייתה מדויקת. כשהחלטנו להקים בריכת אינטקס בחצר, היה לי ברור שאני לא רוצה בריכה ענקית. לא רציתי משהו שדורש כמויות אדירות של מים, וגם לא הרגשתי שיש לנו צורך בבריכה גדולה
לפעמים המציאות מניחה על השולחן אפשרות שלא חשבנו עליה כשגרתי בארצות הברית, יום אחד מצאתי זרוק ברחוב שולחן עגול. שולחן כבד, עם רגל ותחתית מברזל ופלטה עגולה וכבדה, שמעליה היה מודבק לינוליאום. הבאתי אותו הביתה, ועלה לי רעיון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. רציתי להביא חרסינות, לשבור אותן לחתיכות ולעשות מהן פסיפס על כל השולחן.
מסע בין גוף, זיכרון ותנועה – מתמונות יוגה בניו יורק לציורים בתל אביב לפני כמה ימים אליסף, חבר שלי מהימים שגרתי בניו יורק, שלח לי הודעה בוואטסאפ עם צילום של ארבע תמונות מתוך ספר יוגה – ארבע תנוחות שונות. "זה אתה?" עניתי לו שכן. אחרי רגע הוא כתב:"אני רואה שזה מתוך ספר יוגה. יש לי
סיפור על מנהלת שהייתה פעם בייביסיטרית, ועל יד שמנפנפת בחפיסת מלבורו אדום מול אודיטוריום מלא תלמידים לפני שנים, כשגרתי בניו יורק, הזמינו אותי להעביר פעילות בבית ספר. אני מגיע, ובכניסה אומרים לי:"מנהלת בית הספר רוצה לפגוש אותך לפני שאתה נפגש עם התלמידים." זה היה בית ספר יהודי דתי.אני נכנס לחדר. היא מרימה אליי מבט, ומסתבר
