מבוכה על סיפון ספינת טילים כשהייתי בחיל הים שירתתי על ספינת טילים. היינו יוצאים להפלגות ארוכות, כמעט בלי לישון בלילות, וכשסוף סוף חזרנו לנמל ונקשרנו לרציף, חלק מהצוות הלך לישון, בזמן שאחרים נשארו במשמרות. באחת הפעמים התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין מטושטש לגמרי מעייפות, עם הצהוב בעיניים. בשירותים בחדר הנגדים היה תור, ואני הייתי צריך […]
חשבתי שנחיה בדו-קיום. הוא חשב קצת אחרת. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי מול המחשב, ופתאום ראיתי עכבר קטן יוצא מתוך המדפסת שעל השולחן. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אוקיי, יש עכבר בבית. צריך להיפטר ממנו. אבל אז הסתכלתי עליו. הוא היה קטן. אפילו חמוד. אמרתי לעצמי, נו טוב. אם הוא בחר לגור לו בתוך המדפסת, שיגור. הוא
איך קרה שדווקא כשבחרנו להסתפק במועט, גילינו שקיבלנו הרבה יותר. לפעמים אתה עושה בחירה שנראית די פשוטה, ורק אחר כך מגלה עד כמה היא הייתה מדויקת. כשהחלטנו להקים בריכת אינטקס בחצר, היה לי ברור שאני לא רוצה בריכה ענקית. לא רציתי משהו שדורש כמויות אדירות של מים, וגם לא הרגשתי שיש לנו צורך בבריכה גדולה
לפעמים המציאות מניחה על השולחן אפשרות שלא חשבנו עליה כשגרתי בארצות הברית, יום אחד מצאתי זרוק ברחוב שולחן עגול. שולחן כבד, עם רגל ותחתית מברזל ופלטה עגולה וכבדה, שמעליה היה מודבק לינוליאום. הבאתי אותו הביתה, ועלה לי רעיון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. רציתי להביא חרסינות, לשבור אותן לחתיכות ולעשות מהן פסיפס על כל השולחן.
לפעמים רק בסוף מבינים שהתבקשת להשתתף בחזון שלא ידעת שקיים לפני כמה שנים לינאי החליטה שאני צריך לגדל זקן. לא זיפים.לא זקן קצר. זקן. ככל שהוא התארך, כך התרבו הדעות מסביב. "זה ארוך מדי.""זה עושה אותך מבוגר.""זה כבר זקן של סבא." אבל לינאי נשארה עקבית. "זה יפה לך." אז המשכתי לגדל.חודש ועוד חודש.והזקן הלך והתארך.
סיפור מהאיסט ווילג' של תחילת שנות התשעים: דוג'ו שכונתי, רחובות קשוחים, ושיחה אחת שלא תכננתי לנהל. "מצאתי מקום בשכונה שמלמדים בו לחימת רחוב", בישר לי מייקל בהתרגשות. השנה: 1993.המקום: שכונת האיסט ווילג' בניו יורק. שנינו בשנות העשרים לחיינו וגרים בשכונה שהייתה אז שילוב ססגוני של אמנות, מוזיקה, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשים שחיו בבניינים נטושים וכונו סקווטרים,
כשאזרתי אומץ לדבר עם ראש אופרציית הרואין בניו יורק קרא עוד »
