לִמְּדוּ לְהִתְאַבֵּלעַל הַדְּבָרִים בָּם לֹא בְּחַרְתֶּםתֹּאַרמִקְצוֹעַמְקוֹם מְגוּרִיםאִשָּׁה אוֹ אִישׁסֶרֶט בָּאוּלָם הַסָּמוּךְמָנָה בַּתַּפְרִיטתְּנוּחָה בַּמִּטָּהרֶגַע הַגְּמִירָהלִמְּדוּ לְהִתְאַבֵּלפֶּן תִּתְפַּתּוּ לְהַחֲלִיפוֹבַּאֲמִירַת אֲבָל מחשבות נוספות על אבל, מודעות, והבריחה מבית האבל אל בית המשתה כל הזכויות שמורות © אוגוסט 2021זהר וילסון, ישראל
מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״ חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את
בתרבויות מסורתיות רבות – אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, אצל לוחמי הסמואי, וגם אצל שבטים אפריקאים – הלוחמים ששבו מן הקרב לא הורשו לחזור מיד אל הכפר. הם לא נכנסו ישר הביתה, לא התיישבו לשולחן המשפחה. קודם כול – הם עצרו. הם שהו במה שנקרא "כפר מעבר": מרחב זמני, בטוח, שבו יכלו לפרוק את המתח, לשחרר
שלוש שנים של רכיבה על אופניים לפגישות עם הפסיכולוג יגאל קידר – ומה שנשאר איתי מאז על טיפול, חיים והדרך המתפתלת ביניהם. הפסיכולוג שהיה לי לפני עשרים שנה נפטר השבוע.ונזכרתי בעליות לרגל שהייתי עושה אליו – רק שאצלי זה לא היה ברגל, אלא בדיווש על אופניים. ארבעים וחמש דקות רכיבה על אופניים לפגישה של ארבעים
מפגש אינטימי ביפו על דיכאון מול אבל, עבודת מעבר משדה הקרב לחיים, והאומץ להיכשל. יש אנשים שמגיעים לארץ וממלאים אולמות כי הם מוזיקאים.סטיבן ג'נקינסון ממלא אולמות כי הוא מדבר על מוות, על אבל ועל אחריות לחיים. ואני אחד מאלה שמתרגשים לשבת באולמות האלה. סטיבן הוא סופר, מורה ואיש ליווי לאנשים ולמשפחות לקראת המוות. במשך שנים
סטיבן ג'נקינסון בישראל – ערב על אבל, טראומה וחסד הכישלון קרא עוד »
בסוף היום בבסטה בשוק הכרמל נפתח אצלי משהו חדש. לפני עשרים שנה חזרתי מארצות הברית לישראל. הייתי בן ארבעים, ולא הייתה לי עבודה. זה היה מעבר קצת מוזר. בניו יורק כבר הייתי מטפל מוכר, והיה לי מרכז לבריאות הוליסטית שהקמתי וניהלתי. היו אנשים שהכירו אותי, היו מטופלים, היה לי מקום בעולם. חזרתי לארץ, וכאן כמעט
למה לא הצלחתי לצלוח את "סיינפלד" ו"חברים", ומה מצאתי דווקא בג'רי סיינפלד בן ה-72. לא הצלחתי להתחבר ל"סיינפלד". אני יודע שזו נחשבת לאחת הסדרות הקומיות הגדולות והחכמות שנעשו, ושיש אנשים שמצטטים ממנה סצנות שלמות עד היום. ניסיתי. באמת שניסיתי. נדמה לי שצלחתי בערך שלושה פרקים. קריימר הצחיק אותי, היו סיטואציות מצחיקות, ויכולתי להבין את החוכמה
על הטוב שמתברר לפעמים רק בהמשך, ועל האיחול שיהיה לנו גם טוב שמרגיש טוב כבר עכשיו. לא כל דבר שהוביל אותנו למקום טוב, או שבסופו של דבר עשה לנו טוב, הרגיש טוב בזמן שהוא קרה. לפעמים משהו שאנחנו מאוד רוצים לא קורה. אנחנו לא מתקבלים לעבודה שקיווינו לה. קשר מסתיים. תוכנית שבנינו מתפרקת. מישהו אומר
דווקא כשהגיעה סוף סוף חופשה אמיתית, התחילו לעלות בי רגשות אחרים לגמרי. בעוד כמה ימים אני יוצא לחופשה בתאילנד עם המשפחה. בת הזוג שלי והבת שלי, אחותי, בעלה והבן שלהם, ואחי שחי עם משפחתו באוסטרליה יגיע עם הבן שלו. לא נפגשנו כולנו כבר הרבה זמן. והחופשה הזאת באמת מגיעה בזמן. אני אחרי תקופה מאוד עמוסה,
על הרצון לדעת מה קרה, על אי-הוודאות שפגשתי כקורא, ועל מה קורה כשמפסיקים לנסות למלא את החללים הריקים. חבר העלה פוסט שהוא עבר ניתוח. הייתה שם תמונה שלו עם צמיד בית חולים ואצבע משולשת למצלמה. בהמשך הוא כתב על הרגע הזה שבו שוכבים על מיטת הניתוח, מוקפים באנשים זרים, כשכבר אין במה להיאחז. הרגע שבו
