מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״ חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את […]
על המעבר מהזדהות עם מקום העבודה למחויבות למה שאנחנו מביאים איתנו, גם כשהמקום משתנה. חבר סיפר לי לאחרונה שאחרי הרבה שנים במקום עבודה אחד, הוא פוטר. הוא מצא עבודה חדשה, טובה, מתאימה לו, עם תנאים טובים, ובכל זאת משהו הרגיש לו אחרת. זה לא היה התפקיד ולא התנאים. זו הייתה תחושת השייכות. במקום הקודם הייתה
איך עבודה שהייתה פעם חלום חיי הפכה למשהו שכבר לא רציתי להיות חלק ממנו, ומה למדתי שנים אחר כך על התשובות שאף אחד אחר לא יכול לתת לנו כרטיס הביקור הראשון שקיבלתי בחיי היה במשרד פרסום בניו יורק.הייתי אז עוזר הפקה – אחד שמתרוצץ עם תיקיות בין מחלקה למחלקה. בין הגרפיקאים לקופירייטרים,לבקרת איכות, לארט דירקטור,
מה באמת נותן תחושת חירות? יש את הסיפור הזה על בילבי. בילבי היא לא ילדה רגילה.היא גרה לבד בבית גדול, עם סוס שחי איתה בתוך הבית,אין לה אימא,ואבא שלה – קפטן, פיראט, רוב הזמן בכלל בים. היא גם חזקה מאוד –היא יכולה להניף סוס באוויר עם הידיים שלה. אין לה מסגרת.אין לה בית ספר.אין לה
