על זוג לא נשוי, ישיבה חרדית, מגורים ברובע המוסלמי ודוגמה קטנה לדו-קיום בירושלים העתיקה. במהלך חיי הלכתי ללמוד ממורים שונים, מתרבויות שונות ומחוכמות שונות. אשראמים בהודו, שמאנים ביבשת אמריקה, ואם כבר שמאנים – אז גם אצל השאמנים שלנו: ישיבות חרדיות. כחלק מאותה חקירה יהודית הלכתי ללמוד בישיבה של הרב דב-בר פינסון בברוקלין וגם הגעתי לירושלים […]
על שפת האגם, בין משיכה לאימה. לפני הרבה שנים טסתי לכנס בעיר ניו יורק. בסיום הכנס יצאתי צפונה מהעיר, לאשרם בטבע שאהבתי מאוד עוד מהשנים שבהן גרתי בניו יורק. מקום קטן ונעים, עם מדיטציות, יוגה, טבע ואוכל בריא. הפעם הזמינו אותי להעביר שם הרצאה. בין המשתתפות הייתה אישה אחת שנראתה לי מוכרת. היה משהו מאוד
נסיעה אחת על גג רכבת משא בהרי אקוודור, והשאלה שנשארה איתי על הגבול שבין ביטחון לחופש. בשנות התשעים נסעתי על גג של רכבת באקוודור. כשאני אומר על הגג, אני מתכוון ממש על הגג. בלי מושבים, בלי מעקה, בלי חגורת בטיחות ובלי שום דבר להחזיק בו. פשוט עשרות תיירים יושבים על גגות הקרונות. והגגות אפילו לא
למה לא הצלחתי לצלוח את "סיינפלד" ו"חברים", ומה מצאתי דווקא בג'רי סיינפלד בן ה-72. לא הצלחתי להתחבר ל"סיינפלד". אני יודע שזו נחשבת לאחת הסדרות הקומיות הגדולות והחכמות שנעשו, ושיש אנשים שמצטטים ממנה סצנות שלמות עד היום. ניסיתי. באמת שניסיתי. נדמה לי שצלחתי בערך שלושה פרקים. קריימר הצחיק אותי, היו סיטואציות מצחיקות, ויכולתי להבין את החוכמה
תעודת הוקרה אחת חשפה כמה הוא זקוק שיראו אותו, ושינתה גם את האופן שבו אשתו ראתה אותו. לפני כמה שנים הכרתי אדם בעל אמצעים, שהחליט לקחת את המשאבים שלו ולעשות איתם משהו טוב. הוא יצר מיזם שבו מימן מכיסו ריטריטים לאנשים שעברו חוויות חיים לא פשוטות. המשתתפים לא שילמו דבר. הוא גייס צוות, דאג לכל
שני סיפורים משתי זוגיוֹת שונות לימדו אותי שלפעמים דווקא הציפייה, גם בלי לחץ ובלי דרישה, מרחיקה את הקרבה שאנחנו כל כך רוצים. בסוף שנות העשרים שלי גרתי בניו יורק. טסתי עם בת זוג לחופשה בפלורידה. כשירדנו מהמטוס החזקתי לה את היד, ועם האצבע ליטפתי קלות את כף ידה, כמו רמז שובב למה שמחכה לנו כשנגיע
איך ההכנה לראיון מצולם לימדה אותי משהו על מערכת העצבים, על יצירת מרחב בטוח ועל הדרך שבה מתחילה שיחה משמעותית. עוד לפני שהמצלמות נדלקו, מערכת העצבים שלי כבר ידעה שאני עומד להתראיין. שלוש מצלמות. מיקרופונים. אולפן. גם אחרי שנים של עמידה מול קהל, יש משהו בסיטואציה הזאת שמפעיל את הגוף. אבל שי לא התחיל את
חשבתי שהטעם שלנו בסרטים אומר משהו על מי שאנחנו. ואז הבנתי שהמציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. אתמול "תפסתי" את לינאי צופה בג'יימס בונד. למען האמת, זה לא באמת הפתיע אותי.היא אוהבת גם סדרות קוריאניות של אקשן ופנטזיה. ואני? אני בדיוק להפך.תנו לי סדרה על זוגיות. על אהבה. על יחסים. על אנשים שמנסים להבין זו את
