לִמְּדוּ לְהִתְאַבֵּלעַל הַדְּבָרִים בָּם לֹא בְּחַרְתֶּםתֹּאַרמִקְצוֹעַמְקוֹם מְגוּרִיםאִשָּׁה אוֹ אִישׁסֶרֶט בָּאוּלָם הַסָּמוּךְמָנָה בַּתַּפְרִיטתְּנוּחָה בַּמִּטָּהרֶגַע הַגְּמִירָהלִמְּדוּ לְהִתְאַבֵּלפֶּן תִּתְפַּתּוּ לְהַחֲלִיפוֹבַּאֲמִירַת אֲבָל מחשבות נוספות על אבל, מודעות, והבריחה מבית האבל אל בית המשתה כל הזכויות שמורות © אוגוסט 2021זהר וילסון, ישראל
על מה שאנחנו קוראים, למה אנחנו מאמינים, ואיך סיפור הופך לאמת כשהייתי בן 16 ירדנו שלושה חברים לכמה ימים לאזור ים המלח. ישנו על החוף, ובאחד הימים יצאנו לטיול בנחל דוד. עברנו את המפל הגדול ועלינו מעליו, ובאיזשהו שלב הגענו למקום שבו המים היו מאוד רדודים. גילינו שאם מזיזים כמה אבנים ועושים מעין סגירה קטנה,
פעם הייתי כל כך מרוצה מהדרך שמצאתי להתמודד עם נהגים צופרים, שאפילו רציתי שיצלמו אותי עושה את זה לטלוויזיה. בצעירותי גרתי בתל אביב, ברחוב קטן ושקט. מדי פעם הייתה עוברת בו מכונית, ואם לפניה נסעה מכונית קצת לאט מדי לטעמו של הנהג, מיד הייתה מגיעה הצפירה. ישראלים הרי אוהבים לצפור. וברחוב מגורים קטן ושקט, כל
על הפיתוי לעשות משהו, ועל הפעמים שבהן עדיף פשוט לא להפריע לפני כמה שנים נכנסו לי מים לאוזן בבריכת שחייה. התחושה הייתה מאוד לא נעימה, וכמו שקורה במצבים כאלה, מיד רציתי לעשות משהו כדי לגרום למים לצאת. לקחתי מקלון אוזניים וניסיתי בעזרתו להוציא את המים. ההתעסקות הזאת לא הסתיימה טוב. התפתח באוזן זיהום, ונאלצתי ללכת
איך קרה שדווקא כשבחרנו להסתפק במועט, גילינו שקיבלנו הרבה יותר. לפעמים אתה עושה בחירה שנראית די פשוטה, ורק אחר כך מגלה עד כמה היא הייתה מדויקת. כשהחלטנו להקים בריכת אינטקס בחצר, היה לי ברור שאני לא רוצה בריכה ענקית. לא רציתי משהו שדורש כמויות אדירות של מים, וגם לא הרגשתי שיש לנו צורך בבריכה גדולה
הסיפור המוזר של השעון שתלוי על העץ במרחב הטיפולים שלי במרחב הטיפולים שלי יש שעון. המרחב נמצא בחוץ, בטבע, בחצר בין העצים. יש בו ספה למטופלים, כורסה בשבילי, והשעון תלוי על ענף של עץ. ויש לו תכונה משונה. כל עוד יש כאן פעילות של אנשים, הוא עובד. זה לא חייב להיות בזמן טיפול. גם אם
יָדַיִם אָחֲזוּ גַּב פִּיגָ'מָההֱרִימוּנִי שְׁנֵי סַנְטִימֶטְרִיםוְשָׁמְטוּ בִּכְיֵךָ פָּסַק בֵּן־רֶגַעמֵרֹאשְׁךָ הַמּוּנָח עַל לֶחֱיוֹהִבִּיטָה בִּי עַיִן פְּעוּרָה כָּךְ סִפַּרְתָּ בְּשְׂבִיעוּת רָצוֹן מְבוּדַחַת אֶצְלִי הַזִּכָּרוֹן חוֹזֵר וְצָףגָּז נְטוּל צוּרָה, רֵיחַ, טַעַםמִמַּחֲשָׁבָה עַל דְּבָרֶיךָבַּגּוּף מִמַּעֲשֶׂיךָ כל הזכויות שמורות © יולי 2026 זהר וילסון, ישראל
מה ששני אנשים שעוררו סערה, שוליים של דף במחברת, פרשת פנחס ועמוד השדרה לימדו אותי על קיטוב, מרווחים והמרכז האנושי. בזמן האחרון אני נתקל שוב ושוב בידיעות על שני אנשים שונים.כל אחד מהם, בדרכו, מעורר סערות.כל אחד מהם מצליח להרגיז ציבור אחר.וכל אחד מהם גם זוכה לתמיכה מצד אנשים שרואים בו קול חשוב. ככל שאני
על אבל, מודעות, ובריחה מהכאב — בעבודה עם לוחמים ובחיים עצמם „טוב ללכת אל בית האבל מאשר אל בית המשתה”(קהלת) המשפט הזה עשוי להישמע כמו אמירה כבדה, אולי אפילו מדכאת.אבל בעיניי, שלמה המלך לא דיבר על עצב —הוא דיבר על מודעות. בית המשתה הוא מקום של הקלה, של שכחה רגעית, של בריחה.בית האבל הוא מקום
בְּלַהַט מֵי קֶרַחבֵּית חָזֶה מִתְכַּוֵּץנְשִׁימָה נֶעְתֶּקֶתרַק לָצֵאתלְזַנֵּק הַחוּצָהלַעֲזָאזֵל עִם כֻּלָּםשֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי לוּזֶרשֶׁיִּרְאוּ בִּי חַלָּשׁשֶׁיַּגִּידוּ חֲסַר כּוֹחַ רָצוֹן הוּאעָדִיף שֶׁכֵּן אֵבוֹשׁ וְכֵן אֶכָּלֵםעַל פְּנֵי סֵבֶל פִיזִי קָצָר וְנוֹרָאמְתַעֲתֵעַ נִּמְתָּחלְעוֹלָם וָעֶד וִתּוּר רִגְעִי עַל אֵגוֹהַמִּתְאַדֶּה לוֹ בַּקֹּרמְאַפְשֵׁר קַרְקַע יְצִיבָה בֵּינוֹת גּוּשֵׁי קֶרַחשְׁהִיָּה בִּכְאֵב וּבְחֹסֶר נוֹחוּתזְחִילַת נֶצַחלְעֵבֶר דַּקּוֹתַיִם וּכְשֶׁמְּצוּקָה פּוֹגֶשֶׁת דְּפוּסהִתְכַּנְּסוּת פְּנִימָהרֹאשׁ רָכוּןמוֹפַע פְרִיז עַל הַקֶּרַחבְּמַפְתִּיעַ מַפְשִׁיר וּמֵגִיחַ
