חשבתי שנחיה בדו-קיום. הוא חשב קצת אחרת. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי מול המחשב, ופתאום ראיתי עכבר קטן יוצא מתוך המדפסת שעל השולחן. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אוקיי, יש עכבר בבית. צריך להיפטר ממנו. אבל אז הסתכלתי עליו. הוא היה קטן. אפילו חמוד. אמרתי לעצמי, נו טוב. אם הוא בחר לגור לו בתוך המדפסת, שיגור. הוא […]
רצתה רק להישאר במיטה. יצאנו לגלידה, ובדרך נפתח לנו יום שאף אחד מאיתנו לא תכנן. רציתי לקחת את הבת הטינאייג'רית שלי, אמור, לכמה שעות בטבע, לפני שהכל נהיה יבש, צהוב וחם מדי. ידעתי שאם לא אציע לה משהו, יש סיכוי טוב שכל השבת תעבור במיטה ועם הטלפון, ודווקא ביום כזה רציתי לפתוח לה אפשרות למשהו
פעם הייתי כל כך מרוצה מהדרך שמצאתי להתמודד עם נהגים צופרים, שאפילו רציתי שיצלמו אותי עושה את זה לטלוויזיה. בצעירותי גרתי בתל אביב, ברחוב קטן ושקט. מדי פעם הייתה עוברת בו מכונית, ואם לפניה נסעה מכונית קצת לאט מדי לטעמו של הנהג, מיד הייתה מגיעה הצפירה. ישראלים הרי אוהבים לצפור. וברחוב מגורים קטן ושקט, כל
מאחורי ארוחת שטח ללוחמים בהרי ירושלים הסתתרו הרבה עומס, החזקה ותיאומים – ואז הגוף שלי החליט להגיב עם גאוט והומור משלו. הגוף לפעמים יודע לכתוב בדיחות שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב. בהמשך לפוסט הקודם שלי על חדר המיון – יש משהו שעוד לא סיפרתי. העומס בסמינרים של כפר מעבר הוא לא רק ההחזקה של
זיהוי רמת האנרגיה במערכת העצבים סרטון הדרכה לזיהוי מה מתרחש אצלי במערכת העצבים – מה רמת העוררות שלי, והאם נעים לי או לא נעים לי. ההדרכה הזו היא חלק מסמינר "כפר מעבר" לצוותי לוחמים, למען מעבר מיטיב משדה הקרב חזרה אל החיים. בסרטון זהר וילסון, אחד המנחים המובילים בעמותת כפר מעבר, מסביר על מערכת הצירים
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
מנסיעה על אופנוע בניו יורק אל שבוע בכי בהודו יש נסיעות שלא שוכחים. בשנת 2001 בניו יורק, חבר שלי ערן ביקש שאבוא אתו לאיזה סידור.הוא הציע לקחת אותי על האופנוע שלו. אני לא אוהב שמרכיבים אותי.נהגתי על אופנועים – בארץ, בהודו, בתאילנד – אבל לשבת מאחור, בלי שליטה, זה סיפור אחר. ערן אמר: זו הדרך
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
החיים יודעים לתזמן מפגשים ואירועים בצורה שמרגשת אותי כל פעם מחדש.נסעתי להנחות כמה סדנאות על וויסות וחוסן, ובין לבין לקחתי איתי ספר לקריאה "מזל קטן" של הסופרת הארגנטינאית קלאודיה פיניירו. ספר חזק, שמספר על אם שנוסעת עם בנה הקטן וחברו ברכב, שנתקע לפתע על מסילת רכבת. היא מצליחה לחלץ את עצמה ואת בנה, אך הילד
