יום אחד של עומס, מוסכים סגורים, רמי לוי, חבר טוב וטראנס במכונית – כל הדברים הקטנים שעזרו למערכת שלי לחזור להעביר הילוכים. יש ימים שבהם הכול מרגיש קצת יותר מדי. העומס כבר לא נשאר רק בראש. הוא מתחיל להופיע גם בגוף. ולפעמים – גם דרך הרכב. היום הייתי בדרך אל המטפלת שלי. ממש שמח שסוף […]
על דפוס אישיות שנשענת על עצמה, רגע אחד של שיתוף, והכוח שיש בלא להישאר לבד כל הסיפור הזה חזר אליי היום, בעקבות שיחה עם חבר. לפני כמה שנים הזמנתי אותו לשיווה – פסטיבל התפתחות לגברים שאני הולך אליו כבר הרבה שנים.זו הייתה הפעם הראשונה שלו. רק היום, כשנפגשנו לקפה, הוא סיפר לי כמה זה היה
על שורד שבי, לוחם מילואים, והאחריות של השיח הציבורי במפגש בין פצע לפצע יש סיפור שמטלטל בימים האחרונים את השיח הציבורי.על פי פרסומים בתקשורת, רום ברסלבסקי, שורד שבי, היה מעורב בעימות אלים.ומן הצד השני — דיוויד זיטון, אדם שעל פי הדיווחים שירת מאות ימים במילואים ביחידה מובחרת ואף נפצע וחזר לשרת. פאנליסטית מוכרת מהטלוויזיה העלתה
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
סיפור על שלט חוצות באורגון, מפגש בין דבריו של תיך נהאת האן לאושו, ועל ההבדל בין תקווה שמרחיקה אותנו מהחיים לבין תקווה שמחזירה אותנו אליהם. יש תקווה שמרדימה את החיים.ויש תקווה שמעירה אותם. את המשפט הזה הבנתי דרך שני מורים רוחניים שאמרו דברים שנשמעים כמעט הפוכים. תיך נהאת האן: האויב הגדול ביותר הוא הייאוש תיך
מחשבה קטנה על זוגיות, הערכה ואהבה ביום האישה הבינלאומי. לפעמים רגע קטן בבית מזכיר לי כמה הכרת תודה בזוגיות היא דבר שלא תמיד נאמר בקול. יום האישה הבינלאומי התחיל אצלי הבוקר בסופרמרקט – והסתיים מול סלסלות פירות שתלויות מהתקרה. הבוקר הייתי בסופרמרקט. קודם כל – איזה תענוג זה סופרמרקט בבוקר של יום מלחמה.המקום שבדרך כלל
מפגש בין רב, מורה לבודהיזם, ופסיכותרפיסט נותן הצצה למה קורה בפנים כשעוצרים שלושה חברים ישבו בבית קפה.האחד מורה לבודהיזם, השני רב, והשלישי פסיכותרפיסט. באיזשהו רגע אחד החברים הציע הצעה פשוטה:"בואו לכמה רגעים פשוט נעצור.לא נעשה דבר.רק נשב ונשים לב למה שקורה." שלושתנו אנשים שמאוד עוסקים בגוף, בנפש וברוח.ובאמת יש לנו תמיד על מה לדבר. חוויות,
מה קורה בגוף, בלב ובזהות של לוחם כשהוא חוזר הביתה – ומדוע לפעמים קל יותר לחזור לשדה הקרב מאשר לסלון בסמינרים של כפר מעבר לצוותי לוחמים אנחנו עושים תרגיל שנקרא "מעברים". כל לוחם מתבקש להביא שני חפצים:חפץ אחד שמזכיר את הבית.וחפץ אחד שמזכיר את הצבא או את הלחימה. אנחנו יוצרים באולם שני אזורים.בצד אחד –
על המתח בין זהירות לבין חיים כשאבא שלי, זכרונו לברכה, היה בן שישים וחמש, גרתי בארצות הברית.פעמיים–שלוש בשנה הייתי טס לקוסטה ריקה להנחות שם ריטריטים.באחת הפעמים הוא בא לבקר אותי — ויצאנו יחד לעשרה ימים של טיול. באחד הימים יצאנו לרכיבת סוסים ארוכה, שמונה שעות, באזור מנותק לגמרי.המדריך המקומי דיבר רק ספרדית.אין קליטה. אין דרך
באתי להישאר גם כשלא נעים קראתי פוסט של אישה שמחפשת מטפל/ת,והיא חזרה שוב ושוב על בקשה אחת:שהמטפל יישב מולה בנחת. זה מאוד בלט לי.ועורר בי רצון לדייק משהו מהותי על התפקיד שלי כמטפל. אני לא יושב בנחת. אני יושב נוכח.אני יושב מחובר.אני יושב יציב. אבל נחת?לעיתים רחוקות מאוד. בחדר הטיפול הגוף שלי עובד.הלב עובד.הנשימה משתנה.עולים
