בתרבויות מסורתיות רבות – אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, אצל לוחמי הסמואי, וגם אצל שבטים אפריקאים – הלוחמים ששבו מן הקרב לא הורשו לחזור מיד אל הכפר. הם לא נכנסו ישר הביתה, לא התיישבו לשולחן המשפחה. קודם כול – הם עצרו. הם שהו במה שנקרא "כפר מעבר": מרחב זמני, בטוח, שבו יכלו לפרוק את המתח, לשחרר […]
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
על דפוס אישיות שנשענת על עצמה, רגע אחד של שיתוף, והכוח שיש בלא להישאר לבד כל הסיפור הזה חזר אליי היום, בעקבות שיחה עם חבר. לפני כמה שנים הזמנתי אותו לשיווה – פסטיבל התפתחות לגברים שאני הולך אליו כבר הרבה שנים.זו הייתה הפעם הראשונה שלו. רק היום, כשנפגשנו לקפה, הוא סיפר לי כמה זה היה
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
איך מציאות של מלחמה, טראומה ואתגרים מתמשכים הובילה בישראל לפיתוח ידע, שיטות וכלים לחיזוק חוסן אנושי. ישראל כבר מוכרת לעולם טכנולוגיות, מערכות נשק, ושיטות חקלאות.מאז ה-7 באוקטובר 2023 נדמה שנולדה כאן גם טכנולוגיה מסוג אחר: חוסן אנושי. ישראל היא מדינה קטנה.אבל שוב ושוב היא הופכת למעצמה בתחומים שונים. ואולי זה לא במקרה. כי הרבה מהדברים
על קנאה באבות מרובי ילדים, על אידיאל של כוח, ועל ההסכמה ללמוד להיות מי שאני עכשיו מדי פעם בשישי בערב אני הולך לבית הכנסת השכונתי, החממה.קבלת שבת עם הרבה שירה וריקודים, אקסטזה, אחווה גברית טובה, ילדים שמתרוצצים בין הרגליים. שם אני רואה אותם.אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים.אחד על הכתפיים, אחד אוחז ביד, שניים רצים
מה קורה בגוף, בלב ובזהות של לוחם כשהוא חוזר הביתה – ומדוע לפעמים קל יותר לחזור לשדה הקרב מאשר לסלון בסמינרים של כפר מעבר לצוותי לוחמים אנחנו עושים תרגיל שנקרא "מעברים". כל לוחם מתבקש להביא שני חפצים:חפץ אחד שמזכיר את הבית.וחפץ אחד שמזכיר את הצבא או את הלחימה. אנחנו יוצרים באולם שני אזורים.בצד אחד –
על אבל, מודעות, ובריחה מהכאב — בעבודה עם לוחמים ובחיים עצמם „טוב ללכת אל בית האבל מאשר אל בית המשתה”(קהלת) המשפט הזה עשוי להישמע כמו אמירה כבדה, אולי אפילו מדכאת.אבל בעיניי, שלמה המלך לא דיבר על עצב —הוא דיבר על מודעות. בית המשתה הוא מקום של הקלה, של שכחה רגעית, של בריחה.בית האבל הוא מקום
על המתח בין זהירות לבין חיים כשאבא שלי, זכרונו לברכה, היה בן שישים וחמש, גרתי בארצות הברית.פעמיים–שלוש בשנה הייתי טס לקוסטה ריקה להנחות שם ריטריטים.באחת הפעמים הוא בא לבקר אותי — ויצאנו יחד לעשרה ימים של טיול. באחד הימים יצאנו לרכיבת סוסים ארוכה, שמונה שעות, באזור מנותק לגמרי.המדריך המקומי דיבר רק ספרדית.אין קליטה. אין דרך
על הילדות, הגוף, והזיכרונות שמתעוררים דווקא ברגעי קצה המלחמה לא יצרה את השבר. היא רק הפעילה אותו. לא כל טראומה מתחילה בשדה הקרב. צפיתי לאחרונה בסרט התיעודי בגלים ובקרבות בנטפליקס.הוא עוקב אחרי לוחמים אמריקאים שעוברים תהליך ריפוי עם איבוגאין — חומר פסיכואקטיבי טבעי שמופק מצמח אפריקאי, ומשמש (במקומות שבהם זה חוקי) לטיפול עמוק בטראומה ובהתמכרויות,
