נסיעה אחת על גג רכבת משא בהרי אקוודור, והשאלה שנשארה איתי על הגבול שבין ביטחון לחופש. בשנות התשעים נסעתי על גג של רכבת באקוודור. כשאני אומר על הגג, אני מתכוון ממש על הגג. בלי מושבים, בלי מעקה, בלי חגורת בטיחות ובלי שום דבר להחזיק בו. פשוט עשרות תיירים יושבים על גגות הקרונות. והגגות אפילו לא […]
שני סיפורים משתי זוגיוֹת שונות לימדו אותי שלפעמים דווקא הציפייה, גם בלי לחץ ובלי דרישה, מרחיקה את הקרבה שאנחנו כל כך רוצים. בסוף שנות העשרים שלי גרתי בניו יורק. טסתי עם בת זוג לחופשה בפלורידה. כשירדנו מהמטוס החזקתי לה את היד, ועם האצבע ליטפתי קלות את כף ידה, כמו רמז שובב למה שמחכה לנו כשנגיע
חשבתי שהטעם שלנו בסרטים אומר משהו על מי שאנחנו. ואז הבנתי שהמציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. אתמול "תפסתי" את לינאי צופה בג'יימס בונד. למען האמת, זה לא באמת הפתיע אותי.היא אוהבת גם סדרות קוריאניות של אקשן ופנטזיה. ואני? אני בדיוק להפך.תנו לי סדרה על זוגיות. על אהבה. על יחסים. על אנשים שמנסים להבין זו את
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
על אבל, מודעות, ובריחה מהכאב — בעבודה עם לוחמים ובחיים עצמם „טוב ללכת אל בית האבל מאשר אל בית המשתה”(קהלת) המשפט הזה עשוי להישמע כמו אמירה כבדה, אולי אפילו מדכאת.אבל בעיניי, שלמה המלך לא דיבר על עצב —הוא דיבר על מודעות. בית המשתה הוא מקום של הקלה, של שכחה רגעית, של בריחה.בית האבל הוא מקום
מחשבות של מטפל זוגי מתוך החיים עצמם אתמול בערב בת הזוג אמרה לי:“בוא נלך לאכול או לשתות משהו בחוץ.” היה קר ורטוב בחוץ ולא היה לי חשק לצאת.אמרתי לה שלא בא לי, וחזרתי לעבוד על המחשב. כעבור כמה דקות שמתי לב שכבר עבדתי מספיק היום,שקל לי להישאב לעוד ועוד שעות עבודה.שיהיה נחמד לשמח אותה ולצאת
כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים. אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה. לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה. אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.“שאפה” בערבית זה אישה יפה.ואז היא התיישבה לידי
החיים יודעים לתזמן מפגשים ואירועים בצורה שמרגשת אותי כל פעם מחדש.נסעתי להנחות כמה סדנאות על וויסות וחוסן, ובין לבין לקחתי איתי ספר לקריאה "מזל קטן" של הסופרת הארגנטינאית קלאודיה פיניירו. ספר חזק, שמספר על אם שנוסעת עם בנה הקטן וחברו ברכב, שנתקע לפתע על מסילת רכבת. היא מצליחה לחלץ את עצמה ואת בנה, אך הילד
מחפשים כיוון? חיבור? תשובות לשאלות פנימיות?על המקום שלכם בעולם, על הקשר עם עצמכם או עם אחרים, על הרגלים, תחושות, אהבה, או צעדים הבאים בדרך? "מעגל רפואה" הוא מפגש אישי (או זוגי) חד-פעמי, מרחב שקט ומעמיק שמאפשר להתחבר מחדש אל עצמכם דרך כוחות הטבע והיקום:ארבעת היסודות – אוויר, אש, מים, אדמההכיוונים – מזרח, דרום, מערב, צפוןגרמי
