כשהם חוזרים לרקוד, לשיר ולשמוח – לפעמים מישהו אחר מחזיק לרגע את הכאב. באוקטובר 2023, שבועיים אחרי מתקפת 7 באוקטובר והטבח במסיבת הנובה, יצאה לדרך יוזמה יוצאת דופן של היער הסודי בקפריסין: ריטריט לשורדות ושורדי הנובה. התכוננו אליו הרבה. התלבטנו כמעט על כל דבר. היה ברור שאנחנו עובדים עם אנשים שעברו אירוע קיצוני ממש ימים […]
סדנה שהצליחה מאוד, ולימדה אותי למה לא כל תנאי שמצליחים להסתדר איתו הוא תנאי שכדאי להסכים לו. "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", שר דודו טסה. מסתבר שלרעיון הזה יש שורשים הרבה יותר עתיקים. כבר ב־1754 הופיע באנגלית משפט ברוח דומה: בניסיונות אמיצים, אפילו להיכשל זה מפואר. אני אוהב את הרעיון הזה. ובאחת הסדנאות שהעברתי אחרי
איך להתמשאב מחדש: כלים מעשיים לחוסן נפשי ורגשי בחיי היומיום בפודקאסט של שי קלמנוביץ מתארח זהר וילסון – פסיכותרפיסט גופני, מנחה קבוצות, מרצה ומורה לצ'י קונג – לשיחה על חוסן נפשי, מערכת העצבים, הקשר בין גוף לנפש, ומה באמת עוזר לאנשים להתמודד עם לחץ, משברים ואתגרי היומיום. זהר מביא אל השיחה ניסיון של יותר מ־25
סרט אחד על חסרי בית, זיכרון מניו יורק, ריטריט שבו חייתי כהומלס במשך שלושה ימים, ומה שלמדתי על טראומה, הקשבה והצורך האנושי שיראו אותנו באמת. יש סרטים שלא נגמרים כשהכתוביות עולות. כך הרגשתי אחרי שצפיתי ב"מפרץ השמש". זהו סרט תיעודי שמלווה את דיירי חניון הקרוואנים "מפרץ השמש" באילת. בלי לנסות להסביר אותם. בלי להפוך אותם
מאחורי ארוחת שטח ללוחמים בהרי ירושלים הסתתרו הרבה עומס, החזקה ותיאומים – ואז הגוף שלי החליט להגיב עם גאוט והומור משלו. הגוף לפעמים יודע לכתוב בדיחות שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב. בהמשך לפוסט הקודם שלי על חדר המיון – יש משהו שעוד לא סיפרתי. העומס בסמינרים של כפר מעבר הוא לא רק ההחזקה של
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
יום לפני סמינר אינטנסיבי עם צוות לוחמים, דווקא הזמן עם בת הזוג והבת שלי הפך ממשהו שחשבתי שאין לי אליו פנאי – למשאב שהחזיר אותי לעצמי. יש רגעים שבהם דווקא לפני משימה גדולה וטעונה –הדבר הכי אחראי שאפשר לעשות הוא לעצור רגע ולחזור לחיים עצמם. הלילה אני יוצא לשלושה ימים להרי ירושלים להנחות סמינר לצוות
איך מציאות של מלחמה, טראומה ואתגרים מתמשכים הובילה בישראל לפיתוח ידע, שיטות וכלים לחיזוק חוסן אנושי. ישראל כבר מוכרת לעולם טכנולוגיות, מערכות נשק, ושיטות חקלאות.מאז ה-7 באוקטובר 2023 נדמה שנולדה כאן גם טכנולוגיה מסוג אחר: חוסן אנושי. ישראל היא מדינה קטנה.אבל שוב ושוב היא הופכת למעצמה בתחומים שונים. ואולי זה לא במקרה. כי הרבה מהדברים
מה קורה בגוף, בלב ובזהות של לוחם כשהוא חוזר הביתה – ומדוע לפעמים קל יותר לחזור לשדה הקרב מאשר לסלון בסמינרים של כפר מעבר לצוותי לוחמים אנחנו עושים תרגיל שנקרא "מעברים". כל לוחם מתבקש להביא שני חפצים:חפץ אחד שמזכיר את הבית.וחפץ אחד שמזכיר את הצבא או את הלחימה. אנחנו יוצרים באולם שני אזורים.בצד אחד –
בריטריטים שאני מנחה עבור לוחמי מילואים, אני בונה אלטר. אלטר הוא לא משהו דתי, ולא חייב לשמש טקס מיסטי.זה פשוט מקום קטן במרכז החדר – לרוב מגש מתכת עגול עליו אני מניח מאדמת המקום, נרות, פרחים מהסביבה או אבן.משהו שמסמן: כאן קורה משהו חשוב. משהו אחר מהיומיום.זה עוגן שקט, נקודת התכנסות – כמו לב פועם
