על הדברים שעושים לנו טוב – עד הרגע שבו הם כבר לא עיתונאית באה לראיין את מולה נסרודין לרגל יום הולדתו המאה. היא שאלה אותו מה הסוד שלו לאריכות ימים. מולה ענה: אני לא שותה אלכוהול, אני לא מעשן ולא מתעסק עם נשים. בדיוק אז נשמעו מהמטבח קולות של דברים נשברים. העיתונאית נבהלה. אל תיבהלי, […]
על זוג לא נשוי, ישיבה חרדית, מגורים ברובע המוסלמי ודוגמה קטנה לדו-קיום בירושלים העתיקה. במהלך חיי הלכתי ללמוד ממורים שונים, מתרבויות שונות ומחוכמות שונות. אשראמים בהודו, שמאנים ביבשת אמריקה, ואם כבר שמאנים – אז גם אצל השאמנים שלנו: ישיבות חרדיות. כחלק מאותה חקירה יהודית הלכתי ללמוד בישיבה של הרב דב-בר פינסון בברוקלין וגם הגעתי לירושלים
על שפת האגם, בין משיכה לאימה. לפני הרבה שנים טסתי לכנס בעיר ניו יורק. בסיום הכנס יצאתי צפונה מהעיר, לאשרם בטבע שאהבתי מאוד עוד מהשנים שבהן גרתי בניו יורק. מקום קטן ונעים, עם מדיטציות, יוגה, טבע ואוכל בריא. הפעם הזמינו אותי להעביר שם הרצאה. בין המשתתפות הייתה אישה אחת שנראתה לי מוכרת. היה משהו מאוד
לפעמים המציאות מניחה על השולחן אפשרות שלא חשבנו עליה כשגרתי בארצות הברית, יום אחד מצאתי זרוק ברחוב שולחן עגול. שולחן כבד, עם רגל ותחתית מברזל ופלטה עגולה וכבדה, שמעליה היה מודבק לינוליאום. הבאתי אותו הביתה, ועלה לי רעיון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. רציתי להביא חרסינות, לשבור אותן לחתיכות ולעשות מהן פסיפס על כל השולחן.
נסיעה אחת על גג רכבת משא בהרי אקוודור, והשאלה שנשארה איתי על הגבול שבין ביטחון לחופש. בשנות התשעים נסעתי על גג של רכבת באקוודור. כשאני אומר על הגג, אני מתכוון ממש על הגג. בלי מושבים, בלי מעקה, בלי חגורת בטיחות ובלי שום דבר להחזיק בו. פשוט עשרות תיירים יושבים על גגות הקרונות. והגגות אפילו לא
תעודת הוקרה אחת חשפה כמה הוא זקוק שיראו אותו, ושינתה גם את האופן שבו אשתו ראתה אותו. לפני כמה שנים הכרתי אדם בעל אמצעים, שהחליט לקחת את המשאבים שלו ולעשות איתם משהו טוב. הוא יצר מיזם שבו מימן מכיסו ריטריטים לאנשים שעברו חוויות חיים לא פשוטות. המשתתפים לא שילמו דבר. הוא גייס צוות, דאג לכל
שני סיפורים משתי זוגיוֹת שונות לימדו אותי שלפעמים דווקא הציפייה, גם בלי לחץ ובלי דרישה, מרחיקה את הקרבה שאנחנו כל כך רוצים. בסוף שנות העשרים שלי גרתי בניו יורק. טסתי עם בת זוג לחופשה בפלורידה. כשירדנו מהמטוס החזקתי לה את היד, ועם האצבע ליטפתי קלות את כף ידה, כמו רמז שובב למה שמחכה לנו כשנגיע
חשבתי שהטעם שלנו בסרטים אומר משהו על מי שאנחנו. ואז הבנתי שהמציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. אתמול "תפסתי" את לינאי צופה בג'יימס בונד. למען האמת, זה לא באמת הפתיע אותי.היא אוהבת גם סדרות קוריאניות של אקשן ופנטזיה. ואני? אני בדיוק להפך.תנו לי סדרה על זוגיות. על אהבה. על יחסים. על אנשים שמנסים להבין זו את
לפעמים רק בסוף מבינים שהתבקשת להשתתף בחזון שלא ידעת שקיים לפני כמה שנים לינאי החליטה שאני צריך לגדל זקן. לא זיפים.לא זקן קצר. זקן. ככל שהוא התארך, כך התרבו הדעות מסביב. "זה ארוך מדי.""זה עושה אותך מבוגר.""זה כבר זקן של סבא." אבל לינאי נשארה עקבית. "זה יפה לך." אז המשכתי לגדל.חודש ועוד חודש.והזקן הלך והתארך.
יום לפני סמינר אינטנסיבי עם צוות לוחמים, דווקא הזמן עם בת הזוג והבת שלי הפך ממשהו שחשבתי שאין לי אליו פנאי – למשאב שהחזיר אותי לעצמי. יש רגעים שבהם דווקא לפני משימה גדולה וטעונה –הדבר הכי אחראי שאפשר לעשות הוא לעצור רגע ולחזור לחיים עצמם. הלילה אני יוצא לשלושה ימים להרי ירושלים להנחות סמינר לצוות
