בתרבויות מסורתיות רבות – אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, אצל לוחמי הסמואי, וגם אצל שבטים אפריקאים – הלוחמים ששבו מן הקרב לא הורשו לחזור מיד אל הכפר. הם לא נכנסו ישר הביתה, לא התיישבו לשולחן המשפחה. קודם כול – הם עצרו. הם שהו במה שנקרא "כפר מעבר": מרחב זמני, בטוח, שבו יכלו לפרוק את המתח, לשחרר […]
מבוכה על סיפון ספינת טילים כשהייתי בחיל הים שירתתי על ספינת טילים. היינו יוצאים להפלגות ארוכות, כמעט בלי לישון בלילות, וכשסוף סוף חזרנו לנמל ונקשרנו לרציף, חלק מהצוות הלך לישון, בזמן שאחרים נשארו במשמרות. באחת הפעמים התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין מטושטש לגמרי מעייפות, עם הצהוב בעיניים. בשירותים בחדר הנגדים היה תור, ואני הייתי צריך
סדנה שהצליחה מאוד, ולימדה אותי למה לא כל תנאי שמצליחים להסתדר איתו הוא תנאי שכדאי להסכים לו. "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", שר דודו טסה. מסתבר שלרעיון הזה יש שורשים הרבה יותר עתיקים. כבר ב־1754 הופיע באנגלית משפט ברוח דומה: בניסיונות אמיצים, אפילו להיכשל זה מפואר. אני אוהב את הרעיון הזה. ובאחת הסדנאות שהעברתי אחרי
איך גיליתי את המזגן הפנימי שלי. לפני כמה שנים לימדתי בפסטיבל שהתקיים באמצע חודש יולי. פעילויות רבות התקיימו בחוץ – ההופעות, מסיבות הריקודים, מתחם האוכל, בר השייקים, פינות הישיבה. היו גם מבנים ממוזגים שבהם התקיימו הסדנאות, ולא פעם הייתי צוחק עם האנשים שנכנסו אליי לסדנה. "הגעתם בשביל הסדנה, או בגלל המזגן?" יותר מפעם אחת אנשים
הִנֵּהוּ כַּעַס מִצְרָרעַל הַהוּא, הַהִיא, הָהֵם…כָּאן וְאָזשָׁם וְעַכְשָׁו הַדֹּפֶק הֵאִיץהַמֵּצַח בָּעַרהַלֶּסֶת הִתְקַשְּׁתָה עֲצֹם עֵינֶיךָ, אָמַרמַה מְבַקֵּשׁ הַלֵּבדְּמוּיוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת שֶׁלהַהוּא, הַהִיא, הָהֵם…דְּפוּסֵיהֶם, טִרְדוֹתֵיהֶם, מַכְאוֹבָם הַדֹּפֶק הֵאַטלָרֹאשׁ נָעַםהַלֶּסֶת הִתְחַיְּכָה לֵב הִתְרַכֵּךְ אֶל כַּוָּנָתוֹהַאִם כָּךְ נֶחֱוִים הַחַיִּים כְּהֵיעָנוּת? כל הזכויות שמורות © יולי 2026 זהר וילסון, ישראל
איך ההכנה לראיון מצולם לימדה אותי משהו על מערכת העצבים, על יצירת מרחב בטוח ועל הדרך שבה מתחילה שיחה משמעותית. עוד לפני שהמצלמות נדלקו, מערכת העצבים שלי כבר ידעה שאני עומד להתראיין. שלוש מצלמות. מיקרופונים. אולפן. גם אחרי שנים של עמידה מול קהל, יש משהו בסיטואציה הזאת שמפעיל את הגוף. אבל שי לא התחיל את
איך להתמשאב מחדש: כלים מעשיים לחוסן נפשי ורגשי בחיי היומיום בפודקאסט של שי קלמנוביץ מתארח זהר וילסון – פסיכותרפיסט גופני, מנחה קבוצות, מרצה ומורה לצ'י קונג – לשיחה על חוסן נפשי, מערכת העצבים, הקשר בין גוף לנפש, ומה באמת עוזר לאנשים להתמודד עם לחץ, משברים ואתגרי היומיום. זהר מביא אל השיחה ניסיון של יותר מ־25
למה דווקא שיעור יוגה רך חידד לי שני שיעורים חשובים על תנועה, הקשבה והיכולת לבחור מחדש מה נכון לגוף שלי. הבוקר הלכתי לשיעור יוגה. הוא הוגדר כשיעור רך, אבל כבר במהלכו הרגשתי כמה פעמים שהגוף שלי עובד קשה. אחר כך הגיעו גם הכאבים, במיוחד בגב התחתון, ויצאתי עם תחושה שהגוף פשוט התפרק. אחרי השיעור הלכתי
מה שלמדתי מלוחם־פרמדיק על ההבדל בין תפקוד לחוסן – ועל הרגע שבו גם הגוף שלי ביקש סוף סוף להרפות. באחד הסמינרים של כפר מעבר פגשתי לוחם-פרמדיק מיחידת עילית. אדם שבזמן אמת מסוגל לעשות דברים שרובנו אפילו לא יכולים לדמיין: להיכנס למסוק, לנחות בשטח לחימה, להגיע לפצוע תחת אש, לטפל בו תוך כדי טיסה בזמן שהמסוק
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
