מבוכה על סיפון ספינת טילים כשהייתי בחיל הים שירתתי על ספינת טילים. היינו יוצאים להפלגות ארוכות, כמעט בלי לישון בלילות, וכשסוף סוף חזרנו לנמל ונקשרנו לרציף, חלק מהצוות הלך לישון, בזמן שאחרים נשארו במשמרות. באחת הפעמים התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין מטושטש לגמרי מעייפות, עם הצהוב בעיניים. בשירותים בחדר הנגדים היה תור, ואני הייתי צריך […]
על סטרס מבוקר, מים קרים והחיים הפשוטים בלי לכוון שני ברזים. כששואלים אותי מה התרומה של טבילה באמבטיית קרח, אני בדרך כלל משיב שהיא פתרה לי את אחת הבעיות הקשות בחיים. במשך שנים, בכל פעם שנכנסתי למקלחת, ובמיוחד בחורף, הייתי צריך להתמודד עם אותה משימה מורכבת: למצוא את האיזון המדויק בין הברז של המים החמים
שני אנשים במעיין הזכירו לי אלפי בני נוער, 32 כלבים וצפירה אחת בטוקיו. אתמול הלכתי לטבול במעיין באזור שבו אני גר. באתי לקחת לעצמי שעה של הפסקה – להיכנס למים, להירגע, למצוא קצת שקט נפשי. לא היו שם הרבה אנשים. היינו בסך הכול שלושה: בחורה, בחור ואני. הבחורה ישבה עם הטלפון והקשיבה לדברים דרך הרמקול.
בוקר טוב.נר חמישי של חנוכה. הזריחה ממש עכשיו.ואני היחיד ער. ובבית, בפנים — בווילה שבה הם ישנים,ומאחוריה עובר גבול לבנון —ישנים להם לוחמי יחידת 669. וזה מחמם לי את הלב:אני ער,והם ישנים. אנשים שכל כך רגילים להיות ערים כשאחרים ישנים,להיות דרוכים, פועלים —כאן הם נחים. ואני כאן בחוץ,מכין את היום החדשלקראת המשך הפעילות של הסמינר
דווקא כשהעזתי לומר שאני לא שם, התברר שאני לא לבד – ומשם משהו התחיל להיפתח. שנים שאני מנחה סדנאות בפסטיבלים שמתקיימים בגבעת חביבה, עשר דקות נסיעה מהבית. זה מאוד נוח. אני קופץ להנחות את הסדנה שלי, ואם מתחשק לי נשאר עוד קצת לצפות בהופעה או לרקוד במסיבה, ולאחר מכן, במקום להישאר לישון באוהל בפסטיבל, חוזר
