התפתחות אישית

לפני שיצאתי למסע החזון במדבר, שכחתי את הדבר הכי חשוב.לא את האוכל.לא את המים.לא ציוד. את מקל התפילה. רק אחר כך הבנתי –שהשכחה הזו כבר הייתה חלק מהטקס. לפני כמה שבועות יצאתי למסע חזון,או כפי שהוא נקרא במסורת שבט הלקוטה:הנבלצ’ייה (Haŋbléčeyapi) המשמעות המילולית של השם היא“בכי למען חזון"-תיאור פשוט וישיר של מה שמתרחש שם באמת.

על מה שאנחנו קוראים, למה אנחנו מאמינים, ואיך סיפור הופך לאמת כשהייתי בן 16 ירדנו שלושה חברים לכמה ימים לאזור ים המלח. ישנו על החוף, ובאחד הימים יצאנו לטיול בנחל דוד. עברנו את המפל הגדול ועלינו מעליו, ובאיזשהו שלב הגענו למקום שבו המים היו מאוד רדודים. גילינו שאם מזיזים כמה אבנים ועושים מעין סגירה קטנה,

במשך כמה שנים, כמעט כל ביקור שלי בארץ התחיל באותו טקס קטן ולא מתוכנן. בשנים הראשונות שבהן גרתי בניו יורק, כמעט בכל פעם שהגעתי לביקור בארץ, היו לוקחים אותי הצידה בנתב"ג. זה קרה בכל מיני שלבים של הכניסה לארץ. לפעמים באזור ביקורת הדרכונים, לפעמים במכס, לפעמים ליד איסוף המזוודות. פעם אחת הגדילו לעשות: רק ירדתי

פעם הייתי כל כך מרוצה מהדרך שמצאתי להתמודד עם נהגים צופרים, שאפילו רציתי שיצלמו אותי עושה את זה לטלוויזיה. בצעירותי גרתי בתל אביב, ברחוב קטן ושקט. מדי פעם הייתה עוברת בו מכונית, ואם לפניה נסעה מכונית קצת לאט מדי לטעמו של הנהג, מיד הייתה מגיעה הצפירה. ישראלים הרי אוהבים לצפור. וברחוב מגורים קטן ושקט, כל

על הפיתוי לעשות משהו, ועל הפעמים שבהן עדיף פשוט לא להפריע לפני כמה שנים נכנסו לי מים לאוזן בבריכת שחייה. התחושה הייתה מאוד לא נעימה, וכמו שקורה במצבים כאלה, מיד רציתי לעשות משהו כדי לגרום למים לצאת. לקחתי מקלון אוזניים וניסיתי בעזרתו להוציא את המים. ההתעסקות הזאת לא הסתיימה טוב. התפתח באוזן זיהום, ונאלצתי ללכת

השיעור הראשון שלי בפוליטיקה של האקדמיה בתחילת שנות התשעים, במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלי באוניברסיטה בארצות הברית, לקחתי קורס בפסיכולוגיה של החינוך המיוחד. באחד המבחנים היו רק חמש שאלות. אחת מהן דרשה איזשהו חישוב סטטיסטי. עשיתי את החישוב, הראיתי את דרך החשיבה, והגעתי לתוצאה: 20.1 כשהמרצה החזירה את המבחנים, גיליתי שקיבלתי 80 מתוך 100. ארבע תשובות

על המעבר מהזדהות עם מקום העבודה למחויבות למה שאנחנו מביאים איתנו, גם כשהמקום משתנה. חבר סיפר לי לאחרונה שאחרי הרבה שנים במקום עבודה אחד, הוא פוטר. הוא מצא עבודה חדשה, טובה, מתאימה לו, עם תנאים טובים, ובכל זאת משהו הרגיש לו אחרת. זה לא היה התפקיד ולא התנאים. זו הייתה תחושת השייכות. במקום הקודם הייתה

ארבע חתיכות דשא שמתו, שלוחות שהמשיכו לצמוח מתחת לאדמה, ומה שאפשר ללמוד ממה שנראה כאילו כבר נגמר. ידיד שלי, שי משיח, הוא מורה בכיר ומאוד כישרוני לפסיכודרמה, שמכשיר אנשים להיות מנחים בתחום. יום אחד שי עשה דשא בגינה, כזה שמגיע במרבדים – חתיכות מוכנות שפורסים על האדמה וכמעט מיד יש דשא. בסוף נשארו לו ארבע

נסעתי לשמונה ימים לבד, אחרי שכל הניסיונות למצוא מישהו שיצטרף אליי נכשלו. בדיעבד, טוב שכך. לפני הרבה שנים ראיתי בפייסבוק פוסט של זוג ישראלי שחי בברלין. הם כתבו שהם מגיעים לארץ ומחפשים לעשות חילופי דירות. גרתי אז בתל אביב, ומשום מה פשוט עניתי להם כן. בלי לחשוב יותר מדי. די מהר, אחרי שהם ראו את