לפעמים המציאות מניחה על השולחן אפשרות שלא חשבנו עליה כשגרתי בארצות הברית, יום אחד מצאתי זרוק ברחוב שולחן עגול. שולחן כבד, עם רגל ותחתית מברזל ופלטה עגולה וכבדה, שמעליה היה מודבק לינוליאום. הבאתי אותו הביתה, ועלה לי רעיון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. רציתי להביא חרסינות, לשבור אותן לחתיכות ולעשות מהן פסיפס על כל השולחן. […]
איך עבודה שהייתה פעם חלום חיי הפכה למשהו שכבר לא רציתי להיות חלק ממנו, ומה למדתי שנים אחר כך על התשובות שאף אחד אחר לא יכול לתת לנו כרטיס הביקור הראשון שקיבלתי בחיי היה במשרד פרסום בניו יורק.הייתי אז עוזר הפקה – אחד שמתרוצץ עם תיקיות בין מחלקה למחלקה. בין הגרפיקאים לקופירייטרים,לבקרת איכות, לארט דירקטור,
לפני ארבע עשרה וחצי שנים התלבטתי אם לשכור בית ישן עם חצר מוזנחת. שאלתי גם את בת השנתיים שלי. לפני ארבע עשרה וחצי שנים באתי לראות בית להשכרה, יחד עם הבת שלי, שהייתה אז בת שנתיים. הבית היה ישן וריק לגמרי. בלי רהיטים, בלי חפצים, בלי שום דבר שנותן תחושה של בית. קשה להיכנס למקום
סרט אחד על חסרי בית, זיכרון מניו יורק, ריטריט שבו חייתי כהומלס במשך שלושה ימים, ומה שלמדתי על טראומה, הקשבה והצורך האנושי שיראו אותנו באמת. יש סרטים שלא נגמרים כשהכתוביות עולות. כך הרגשתי אחרי שצפיתי ב"מפרץ השמש". זהו סרט תיעודי שמלווה את דיירי חניון הקרוואנים "מפרץ השמש" באילת. בלי לנסות להסביר אותם. בלי להפוך אותם
מה למדתי מפוגי על יצירת תרבות, שייכות ודרך משותפת היום קראתי שהשחקנית ההוליוודית שרון סטון ביטלה את השתתפותה בפסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס בעקבות איומים אנטי-ישראליים. היא הייתה אמורה להעניק את הפרס המרכזי למפיק ההוליוודי הבכיר לורנס בנדר ("ספרות זולה", "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד", ועוד). בתמונה שהתפרסמה בכתבה הופיעה גם דמות שלרוב מזוהה
לפעמים משהו טוב קורה דווקא אחרי רגע קשה. לפני כמה ימים כתבתי פוסט על חוויה לא פשוטה שהבת שלי ואני עברנו בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים. לא כתבתי אותו מתוך רצון להאשים או להתלהם, אלא מתוך צורך לשים מילים על מפגש אנושי שהכאיב – ובעיקר מתוך רצון להזכיר שאפשר אחרת. הפוסט הזה קיבל
