בתרבויות מסורתיות רבות – אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, אצל לוחמי הסמואי, וגם אצל שבטים אפריקאים – הלוחמים ששבו מן הקרב לא הורשו לחזור מיד אל הכפר. הם לא נכנסו ישר הביתה, לא התיישבו לשולחן המשפחה. קודם כול – הם עצרו. הם שהו במה שנקרא "כפר מעבר": מרחב זמני, בטוח, שבו יכלו לפרוק את המתח, לשחרר […]
במשך חודשים חזרתי שוב ושוב לרופא עם דלקת ריאות. בסוף חבר אחד הסתכל עליי והבין משהו שהרופא פספס. בתחילת שנות ה-90, כשהייתי בחור צעיר בן 24 ורק עברתי לניו יורק, הייתי מבקר קבוע אצל הרופא. כל כמה שבועות הייתי מגיע אליו, והאבחנה הייתה קבועה: דלקת ריאות. הוא כמעט לא היה מסתכל עליי. תוך כדי שדיבר
על הפיתוי לעשות משהו, ועל הפעמים שבהן עדיף פשוט לא להפריע לפני כמה שנים נכנסו לי מים לאוזן בבריכת שחייה. התחושה הייתה מאוד לא נעימה, וכמו שקורה במצבים כאלה, מיד רציתי לעשות משהו כדי לגרום למים לצאת. לקחתי מקלון אוזניים וניסיתי בעזרתו להוציא את המים. ההתעסקות הזאת לא הסתיימה טוב. התפתח באוזן זיהום, ונאלצתי ללכת
על הטוב שמתברר לפעמים רק בהמשך, ועל האיחול שיהיה לנו גם טוב שמרגיש טוב כבר עכשיו. לא כל דבר שהוביל אותנו למקום טוב, או שבסופו של דבר עשה לנו טוב, הרגיש טוב בזמן שהוא קרה. לפעמים משהו שאנחנו מאוד רוצים לא קורה. אנחנו לא מתקבלים לעבודה שקיווינו לה. קשר מסתיים. תוכנית שבנינו מתפרקת. מישהו אומר
דווקא כשהגיעה סוף סוף חופשה אמיתית, התחילו לעלות בי רגשות אחרים לגמרי. בעוד כמה ימים אני יוצא לחופשה בתאילנד עם המשפחה. בת הזוג שלי והבת שלי, אחותי, בעלה והבן שלהם, ואחי שחי עם משפחתו באוסטרליה יגיע עם הבן שלו. לא נפגשנו כולנו כבר הרבה זמן. והחופשה הזאת באמת מגיעה בזמן. אני אחרי תקופה מאוד עמוסה,
למה דווקא שיעור יוגה רך חידד לי שני שיעורים חשובים על תנועה, הקשבה והיכולת לבחור מחדש מה נכון לגוף שלי. הבוקר הלכתי לשיעור יוגה. הוא הוגדר כשיעור רך, אבל כבר במהלכו הרגשתי כמה פעמים שהגוף שלי עובד קשה. אחר כך הגיעו גם הכאבים, במיוחד בגב התחתון, ויצאתי עם תחושה שהגוף פשוט התפרק. אחרי השיעור הלכתי
יום אחד של עומס, מוסכים סגורים, רמי לוי, חבר טוב וטראנס במכונית – כל הדברים הקטנים שעזרו למערכת שלי לחזור להעביר הילוכים. יש ימים שבהם הכול מרגיש קצת יותר מדי. העומס כבר לא נשאר רק בראש. הוא מתחיל להופיע גם בגוף. ולפעמים – גם דרך הרכב. היום הייתי בדרך אל המטפלת שלי. ממש שמח שסוף
מאחורי ארוחת שטח ללוחמים בהרי ירושלים הסתתרו הרבה עומס, החזקה ותיאומים – ואז הגוף שלי החליט להגיב עם גאוט והומור משלו. הגוף לפעמים יודע לכתוב בדיחות שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב. בהמשך לפוסט הקודם שלי על חדר המיון – יש משהו שעוד לא סיפרתי. העומס בסמינרים של כפר מעבר הוא לא רק ההחזקה של
איך חורשה שקטה בתל אביב, שיעורי צ’י קונג ובית קפה אקולוגי עם ארונית כוסות הפכו לחלק מהחיים שלי. יש מקומות שאנחנו לא רק מגלים אותם.הם גם מגלים אותנו מחדש. כך קרה לי עם חורשת רדינג ברמת אביב הירוקה.חורשה ענקית, שקטה, מלאה פינות נסתרות של טבע, צל ופרטיות – מקום שכמעט קשה להאמין שקיים בתוך תל
בין סמינר ללוחמים לחדר מיון – רגע שבו הבנתי שהגוף לא בוגד בי, אלא מבקש שאקשיב. בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא זכור לי שקיבלתי מכה.לא נפלתי.לא הסתובב לי הקרסול. פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו. התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.האחות אמרה מיד:
