הורות

על הדברים שעושים לנו טוב – עד הרגע שבו הם כבר לא עיתונאית באה לראיין את מולה נסרודין לרגל יום הולדתו המאה. היא שאלה אותו מה הסוד שלו לאריכות ימים. מולה ענה: אני לא שותה אלכוהול, אני לא מעשן ולא מתעסק עם נשים. בדיוק אז נשמעו מהמטבח קולות של דברים נשברים. העיתונאית נבהלה. אל תיבהלי, […]

רצתה רק להישאר במיטה. יצאנו לגלידה, ובדרך נפתח לנו יום שאף אחד מאיתנו לא תכנן. רציתי לקחת את הבת הטינאייג'רית שלי, אמור, לכמה שעות בטבע, לפני שהכל נהיה יבש, צהוב וחם מדי. ידעתי שאם לא אציע לה משהו, יש סיכוי טוב שכל השבת תעבור במיטה ועם הטלפון, ודווקא ביום כזה רציתי לפתוח לה אפשרות למשהו

רציתי רק לדאוג לילד. ואז זיהיתי למי בדיוק הערתי. לפני הרבה שנים נסעתי במכונית באיזה יישוב בארץ, כשלפתע חלף על פניי טרקטורון במהירות מטורפת. נהג בו גבר, ולידו ישב ילד קטן. הטרקטורון חתך ימינה בחדות והמשיך לטוס, ואני זוכר שחשבתי: אוי ואבוי. יש שם ילד. אז התחלתי לנסוע אחריו. הוא פנה ימינה, אחר כך שמאלה,

למה לא הצלחתי לצלוח את "סיינפלד" ו"חברים", ומה מצאתי דווקא בג'רי סיינפלד בן ה-72. לא הצלחתי להתחבר ל"סיינפלד". אני יודע שזו נחשבת לאחת הסדרות הקומיות הגדולות והחכמות שנעשו, ושיש אנשים שמצטטים ממנה סצנות שלמות עד היום. ניסיתי. באמת שניסיתי. נדמה לי שצלחתי בערך שלושה פרקים. קריימר הצחיק אותי, היו סיטואציות מצחיקות, ויכולתי להבין את החוכמה

לפני ארבע עשרה וחצי שנים התלבטתי אם לשכור בית ישן עם חצר מוזנחת. שאלתי גם את בת השנתיים שלי. לפני ארבע עשרה וחצי שנים באתי לראות בית להשכרה, יחד עם הבת שלי, שהייתה אז בת שנתיים. הבית היה ישן וריק לגמרי. בלי רהיטים, בלי חפצים, בלי שום דבר שנותן תחושה של בית. קשה להיכנס למקום

על משפט שנשמע חמוד למבוגרים – ועל איך הוא מרגיש מהצד של הילדים שלא באמת מכירים אותנו יש משפט אחד שמבוגרים אומרים לילדים –והם בכלל לא מבינים כמה הוא מעצבן. “יואו, אני זוכר אותך כשהיית כזה קטן.” עוד לא פגשתי ילד או ילדה שאוהבים את המשפט הזה. גם הבת שלי לא. היא בת 16 היום,וכבר

אבל עדיין מחובר לחשבון של אימא חבר ואני יצאנו להליכה בחורשה.ראינו עץ אלון גדול עם שתי נדנדות. התיישבנו. התחלנו להתנדנד. אחרי רגע אנחנו שומעים מאחורינו קול של ילד קטן:"אוי!" הוא היה שם עם ילדה.שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר:"תפסתם לנו את הנדנדות." אמרתי לו:"אתם רוצים? קחו." הם חייכו, התיישבו, והתחילה בינינו שיחה קטנה ונעימה.שניהם היו

יום אחד בשבוע שבו למדתי להחזיק גם תינוקת, גם ילדה – וגם את עצמי עדיין לא היו לי ילדים.אבל היה לי יום קבוע בשבוע –שבו החזקתי עולם שלם. זו לא הבת שלי בתמונה. זו תמונה משנות ה-30 המאוחרות שלי,כשעזבתי את העיר ניו יורק אחרי 16 שנה –ועברתי לעיירה וודסטוק. וודסטוק –שאריות של שנות השישים שעדיין

סיפור על ניו יורק, על חיפוש דרך, ועל תובנה אחת של אמא חרדית בשנות התשעים גרתי בניו יורק, באיסט וילג'.בדירה בבניין מולי גרה דוגמנית אפרו-אמריקאית יפהפייה בשם טיקוואנה, ובמהלך הזמן גם התיידדנו.כמה שנים אחר כך גיליתי אותה פתאום באלבום תמונות של חב"דניק צעיר בברוקלין. בשנות האלפיים עברתי לברוקלין.למדתי אז בישיבה של הרב דובער פינסון. כמקובל

לפעמים משהו טוב קורה דווקא אחרי רגע קשה. לפני כמה ימים כתבתי פוסט על חוויה לא פשוטה שהבת שלי ואני עברנו בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים. לא כתבתי אותו מתוך רצון להאשים או להתלהם, אלא מתוך צורך לשים מילים על מפגש אנושי שהכאיב – ובעיקר מתוך רצון להזכיר שאפשר אחרת. הפוסט הזה קיבל