גוף ונפש

לפני שיצאתי למסע החזון במדבר, שכחתי את הדבר הכי חשוב.לא את האוכל.לא את המים.לא ציוד. את מקל התפילה. רק אחר כך הבנתי –שהשכחה הזו כבר הייתה חלק מהטקס. לפני כמה שבועות יצאתי למסע חזון,או כפי שהוא נקרא במסורת שבט הלקוטה:הנבלצ’ייה (Haŋbléčeyapi) המשמעות המילולית של השם היא“בכי למען חזון"-תיאור פשוט וישיר של מה שמתרחש שם באמת. […]

מבוכה על סיפון ספינת טילים כשהייתי בחיל הים שירתתי על ספינת טילים. היינו יוצאים להפלגות ארוכות, כמעט בלי לישון בלילות, וכשסוף סוף חזרנו לנמל ונקשרנו לרציף, חלק מהצוות הלך לישון, בזמן שאחרים נשארו במשמרות. באחת הפעמים התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין מטושטש לגמרי מעייפות, עם הצהוב בעיניים. בשירותים בחדר הנגדים היה תור, ואני הייתי צריך

רצתה רק להישאר במיטה. יצאנו לגלידה, ובדרך נפתח לנו יום שאף אחד מאיתנו לא תכנן. רציתי לקחת את הבת הטינאייג'רית שלי, אמור, לכמה שעות בטבע, לפני שהכל נהיה יבש, צהוב וחם מדי. ידעתי שאם לא אציע לה משהו, יש סיכוי טוב שכל השבת תעבור במיטה ועם הטלפון, ודווקא ביום כזה רציתי לפתוח לה אפשרות למשהו

במשך חודשים חזרתי שוב ושוב לרופא עם דלקת ריאות. בסוף חבר אחד הסתכל עליי והבין משהו שהרופא פספס. בתחילת שנות ה-90, כשהייתי בחור צעיר בן 24 ורק עברתי לניו יורק, הייתי מבקר קבוע אצל הרופא. כל כמה שבועות הייתי מגיע אליו, והאבחנה הייתה קבועה: דלקת ריאות. הוא כמעט לא היה מסתכל עליי. תוך כדי שדיבר

על הפיתוי לעשות משהו, ועל הפעמים שבהן עדיף פשוט לא להפריע לפני כמה שנים נכנסו לי מים לאוזן בבריכת שחייה. התחושה הייתה מאוד לא נעימה, וכמו שקורה במצבים כאלה, מיד רציתי לעשות משהו כדי לגרום למים לצאת. לקחתי מקלון אוזניים וניסיתי בעזרתו להוציא את המים. ההתעסקות הזאת לא הסתיימה טוב. התפתח באוזן זיהום, ונאלצתי ללכת

איך קרה שדווקא כשבחרנו להסתפק במועט, גילינו שקיבלנו הרבה יותר. לפעמים אתה עושה בחירה שנראית די פשוטה, ורק אחר כך מגלה עד כמה היא הייתה מדויקת. כשהחלטנו להקים בריכת אינטקס בחצר, היה לי ברור שאני לא רוצה בריכה ענקית. לא רציתי משהו שדורש כמויות אדירות של מים, וגם לא הרגשתי שיש לנו צורך בבריכה גדולה

איך עבודה שהייתה פעם חלום חיי הפכה למשהו שכבר לא רציתי להיות חלק ממנו, ומה למדתי שנים אחר כך על התשובות שאף אחד אחר לא יכול לתת לנו כרטיס הביקור הראשון שקיבלתי בחיי היה במשרד פרסום בניו יורק.הייתי אז עוזר הפקה – אחד שמתרוצץ עם תיקיות בין מחלקה למחלקה. בין הגרפיקאים לקופירייטרים,לבקרת איכות, לארט דירקטור,

במשך שנים חשבו שתפקידה מסתיים בגיל ההתבגרות. מחקרים חדשים מציירים תמונה אחרת, ומחזירים לדיון גם תרגול עתיק של הצ'י קונג. בצ'י קונג יש תרגיל שבו טופחים בעדינות על מרכז החזה, באזור שבו נמצאת בלוטת התימוס. זהו תרגול עתיק, שממשיך להיות חלק מתרגול הצ'י קונג גם כיום, גם אצל אנשים מבוגרים. עובדה מסקרנת, משום שעד לא

הסיפור המוזר של השעון שתלוי על העץ במרחב הטיפולים שלי במרחב הטיפולים שלי יש שעון. המרחב נמצא בחוץ, בטבע, בחצר בין העצים. יש בו ספה למטופלים, כורסה בשבילי, והשעון תלוי על ענף של עץ. ויש לו תכונה משונה. כל עוד יש כאן פעילות של אנשים, הוא עובד. זה לא חייב להיות בזמן טיפול. גם אם

מכל מי שיכול היה להציל לי את האוזניים, זה היה דווקא רופא קרבי מ-669. לפני שנה הנחיתי סמינר לצוות הרפואי של יחידת 669, במסגרת עמותת כפר מעבר, שמלווה לוחמים במעבר מהלחימה חזרה אל החיים. באתי לשם כדי לתת.להעניק מרחב של נשימה, הקשבה ועיבוד לאנשים שעברו מצבים שרובנו אפילו לא יכולים לדמיין. לא ידעתי שאחד המשתתפים