מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״ חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את […]
אבל עדיין מחובר לחשבון של אימא חבר ואני יצאנו להליכה בחורשה.ראינו עץ אלון גדול עם שתי נדנדות. התיישבנו. התחלנו להתנדנד. אחרי רגע אנחנו שומעים מאחורינו קול של ילד קטן:"אוי!" הוא היה שם עם ילדה.שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר:"תפסתם לנו את הנדנדות." אמרתי לו:"אתם רוצים? קחו." הם חייכו, התיישבו, והתחילה בינינו שיחה קטנה ונעימה.שניהם היו
יום אחד בשבוע שבו למדתי להחזיק גם תינוקת, גם ילדה – וגם את עצמי עדיין לא היו לי ילדים.אבל היה לי יום קבוע בשבוע –שבו החזקתי עולם שלם. זו לא הבת שלי בתמונה. זו תמונה משנות ה-30 המאוחרות שלי,כשעזבתי את העיר ניו יורק אחרי 16 שנה –ועברתי לעיירה וודסטוק. וודסטוק –שאריות של שנות השישים שעדיין
על קנאה באבות מרובי ילדים, על אידיאל של כוח, ועל ההסכמה ללמוד להיות מי שאני עכשיו מדי פעם בשישי בערב אני הולך לבית הכנסת השכונתי, החממה.קבלת שבת עם הרבה שירה וריקודים, אקסטזה, אחווה גברית טובה, ילדים שמתרוצצים בין הרגליים. שם אני רואה אותם.אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים.אחד על הכתפיים, אחד אוחז ביד, שניים רצים
כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים. אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה. לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה. אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.“שאפה” בערבית זה אישה יפה.ואז היא התיישבה לידי
כשמשהו בך מפריע — ואז הופך למה שאסור לשנות בשנה האחרונה שלי בארה"ב, לפני שחזרתי לארץ, גרתי בברוקלין, בשכונה סמוכה לקהילה חסידית. מדי פעם נכנסתי לבית הכנסת שם, עד שמצאתי רב שמאוד התחברתי אליו – הרב דב-בר פינסון. התחלתי ללמוד בישיבה שלו כמה פעמים בשבוע. שיעורים מרתקים, עמוקים שמילאו אותי בהשראה.כשחזרתי לארץ, חבשתי כיפה גדולה
