שני סיפורים משתי זוגיוֹת שונות לימדו אותי שלפעמים דווקא הציפייה, גם בלי לחץ ובלי דרישה, מרחיקה את הקרבה שאנחנו כל כך רוצים. בסוף שנות העשרים שלי גרתי בניו יורק. טסתי עם בת זוג לחופשה בפלורידה. כשירדנו מהמטוס החזקתי לה את היד, ועם האצבע ליטפתי קלות את כף ידה, כמו רמז שובב למה שמחכה לנו כשנגיע […]
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים. אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה. לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה. אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.“שאפה” בערבית זה אישה יפה.ואז היא התיישבה לידי
