אבהות

מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״ חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את […]

רצתה רק להישאר במיטה. יצאנו לגלידה, ובדרך נפתח לנו יום שאף אחד מאיתנו לא תכנן. רציתי לקחת את הבת הטינאייג'רית שלי, אמור, לכמה שעות בטבע, לפני שהכל נהיה יבש, צהוב וחם מדי. ידעתי שאם לא אציע לה משהו, יש סיכוי טוב שכל השבת תעבור במיטה ועם הטלפון, ודווקא ביום כזה רציתי לפתוח לה אפשרות למשהו

לפני ארבע עשרה וחצי שנים התלבטתי אם לשכור בית ישן עם חצר מוזנחת. שאלתי גם את בת השנתיים שלי. לפני ארבע עשרה וחצי שנים באתי לראות בית להשכרה, יחד עם הבת שלי, שהייתה אז בת שנתיים. הבית היה ישן וריק לגמרי. בלי רהיטים, בלי חפצים, בלי שום דבר שנותן תחושה של בית. קשה להיכנס למקום

על משפט שנשמע חמוד למבוגרים – ועל איך הוא מרגיש מהצד של הילדים שלא באמת מכירים אותנו יש משפט אחד שמבוגרים אומרים לילדים –והם בכלל לא מבינים כמה הוא מעצבן. “יואו, אני זוכר אותך כשהיית כזה קטן.” עוד לא פגשתי ילד או ילדה שאוהבים את המשפט הזה. גם הבת שלי לא. היא בת 16 היום,וכבר

אבל עדיין מחובר לחשבון של אימא חבר ואני יצאנו להליכה בחורשה.ראינו עץ אלון גדול עם שתי נדנדות. התיישבנו. התחלנו להתנדנד. אחרי רגע אנחנו שומעים מאחורינו קול של ילד קטן:"אוי!" הוא היה שם עם ילדה.שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר:"תפסתם לנו את הנדנדות." אמרתי לו:"אתם רוצים? קחו." הם חייכו, התיישבו, והתחילה בינינו שיחה קטנה ונעימה.שניהם היו

יום אחד בשבוע שבו למדתי להחזיק גם תינוקת, גם ילדה – וגם את עצמי עדיין לא היו לי ילדים.אבל היה לי יום קבוע בשבוע –שבו החזקתי עולם שלם. זו לא הבת שלי בתמונה. זו תמונה משנות ה-30 המאוחרות שלי,כשעזבתי את העיר ניו יורק אחרי 16 שנה –ועברתי לעיירה וודסטוק. וודסטוק –שאריות של שנות השישים שעדיין

על אבהות, עצמאות של גיל שש עשרה, ותנוך מודלק בשבת שבה התחילה המערכה מול איראן לפני כמה ימים כתבתי על אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים ועל ההתפעלות שלי מהקיבולת שלהם. הנה הקיבולת שלי. שלשום הבת שלי בת ה-16 עשתה עגיל חדש.למחרת האוזן התחילה להתנפח. בחמישי בערב אימא שלה אמרה לה –את חייבת לטפל בזה.זה

על קנאה באבות מרובי ילדים, על אידיאל של כוח, ועל ההסכמה ללמוד להיות מי שאני עכשיו מדי פעם בשישי בערב אני הולך לבית הכנסת השכונתי, החממה.קבלת שבת עם הרבה שירה וריקודים, אקסטזה, אחווה גברית טובה, ילדים שמתרוצצים בין הרגליים. שם אני רואה אותם.אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים.אחד על הכתפיים, אחד אוחז ביד, שניים רצים

זו חוויה אישית שלי, כפי שחוויתי אותה.אני משתף לא כדי לפגוע, אלא כדי להתבונן במשהו עמוק יותר שקורה בינינו כבני אדם. הבת שלי הגיעה בשעה טובה לגיל 16.רגע של מעבר. גם עבורה, וגם עבורי כאבא. לקח זמן רב עד שהצלחנו להשיג תור להנפקת תעודת זהות. לקחנו יום חופש מהעבודה, נסענו, והגענו.בכניסה חיכו אנשים רבים —