מה עושה כמעט שנתיים של מלחמה לחברה, כאשר אלפים נעים כל הזמן בין קרב לחיים רגילים?
במרכז טיפולי בצפון ישראל מחפשים מילואימניקים שקט ואחיזה – אך בקרוב מאוד ייתכן שיידרשו לשוב לקרב.
ריוורט הופר (טקסט), עמית אלקיים (תמונות), בצת ומכמורת
04.09.2025
"All around me are familiar faces, worn out places, worn out faces," מילואימניק ישראלי צעיר, בעל שיער שחור, צועד דרך הווילה ושר לעצמו את השיר Mad World בזמן שהוא מחפש את המגבת ואת קרם ההגנה. הטיפול הקבוצתי הסתיים, יחידת גבעתי הולכת אל החוף.
",The dreams in which I’m dying are the best I’ve ever had" ממשיך השיר. סיוטים על מלחמה ועל מוות פוקדים רבים מהמילואימניקים כאן במרכז הטיפולי. מעטים יכחישו שה־24 מילואימניקים הללו חיים כבר כמעט שנתיים בתוך "Mad World". כמה מהצעירים האלה שירתו בסך הכול מעל 400 ימים ברצועת עזה. בין לבין הם חזרו בכל פעם לחייהם האזרחיים – אכלו עם משפחותיהם בערב, חיתלו את ילדיהם, עבדו במשרדיהם – רק כדי לחזור שוב, כעבור שבועות ספורים, אל המלחמה.
בתמונה: זאק, אחד המטפלים, מנחה מפגש טיפולי של כפר מעבר עם מילואימניקים בצפון ישראל.
עבור רבים מהם, הקרבות שולטים בחיי היומיום – לא העבודה ולא המשפחה. עזה אינה מרפה מהם – חלקם אף כמהים לקרב הבא. כדי לאפשר בכל זאת מעבר טוב ככל האפשר מהקרב לחיים האזרחיים, משתתפים החיילים בריטריט של שלושה ימים בוילה בצפון הארץ. כאן הם אמורים להרהר, להיפתח, להירגע – לפחות לזמן קצר, עד שתגיע פקודת ההתייצבות הבאה.
"מתוך הגופות המתים זחלו התולעים."
אורן הוא קצין ביחידת חילוץ ישראלית, שחזרה לפני יומיים מרצועת עזה. חבריו ליחידה הגיעו מיד לאחר השירות לתוכנית טיפולית בת שלושה ימים במושבת בצת, במרחק של כמה קילומטרים בלבד מגבול לבנון. אורן בתחילת שנות השלושים לחייו, כמו כמעט כולם כאן. בזקנו השחור כבר מבצבצות השערות האפורות הראשונות. שמות המילואימניקים שונו, והם אינם מוכנים שיפרסמו תמונות של פניהם.
בנימין נתניהו שולח, אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, שוב עשרות אלפי צעירים ישראלים אל רצועת עזה. בתחילת אוגוסט החליטה ממשלת ישראל לכבוש את העיר עזה. לשם כך יגויסו 60 אלף מילואימניקים, ועשרות אלפים כבר משרתים בשירות מילואים פעיל. על פיTimes of Israel בסך הכול נמצאים 130 אלף חיילי מילואים בשירות – בערך כל מילואימניק שלישי בישראל.
"שירתי 450 ימים במילואים בעזה", אומר אורן, הלבוש במכנס קצר ובחולצת טי כחולה ומאווררת. המשימה המרכזית של יחידתו היא לפנות חיילים פצועים מהשטח הקרבי במהירות האפשרית. אבל במלחמה הזו הם נדרשים גם למשימות אחרות.
"שתי פעמים יצאנו כדי לאסוף את גופותיהם של בני ערובה שנהרגו", מספר אורן. פעם אחת, ממש לפני עלות השחר, כיוונו אותם אנשי המודיעין הצבאי אל מקום שבו הונח כי נמצאים שרידיהם של ילדים ישראלים שנחטפו. שם נתקלו בקבר אחים. "נאלצנו לחפור את הגופות תחת אש כבדה", מתאר אורן. שניים מאנשיו נהרגו במהלך הפעולה מירי מרגמה.
בתמונה: אורן הוא קצין ביחידת חילוץ, ושירת 450 ימים במילואים בעזה – נפשית הדבר הותיר בו חותם.
"הריח היה בלתי נסבל. מתוך גופות המתים זחלו תולעים", נזכר המפקד. הגופות הובאו לישראל כדי לבצע התאמתDNA . שם התברר כי מדובר בפלסטינים שנהרגו. "נאלצנו לקבור מחדש את הגופות באותו מקום", אומר אורן. "זה היה רגע כואב, כי הכול הרגיש חסר משמעות."
חיפוש אחר משמעות בחיים האזרחיים
בסך הכול מונה יחידתו 60 לוחמים, אך למשימה האחרונה הופיעו רק 45, מספר אורן. "אחד מהם במצב נפשי כל כך קשה, שזה השפיע אפילו על גופו." ההלם הפוסט־טראומטי פגע בעצבים בגבו. המצב היה חמור עד כדי כך שכעת החייל נזקק לכיסא גלגלים.
בהשוואה לאחרים, אורן מרגיש יחסית בסדר. אבל כמו רבים מחבריו לנשק, גם הוא נעשה תוקפני יותר ביומיום. בעבודתו בחברת הייטק בתל אביב, או מול אשתו, סבלנותו לעיתים פוקעת. הוא מרים את קולו מהר יותר מבעבר.
"בעזה אנחנו מצילים את חייהם של חברינו", אומר אורן. "כשאני יושב במשרד מול המסך וכותב קוד, זה מרגיש חסר משמעות בהשוואה." רבים מחבריו מתארים בדיוק את אותה תחושה: אחרי יותר משנה בלחימה, חייהם האזרחיים מאבדים מערכם.
המילואימניקים לא מדברים על ההריגה
הארגון שמפעיל כאן את התוכניות הטיפוליות נקרא כפר מעבר. כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה הגיעו המילואימניקים הראשונים ל"כפרים" כדי להשתתף בתכנית. מאז למעלה מ־600 נעזרו בתכניות הטיפול של כפר מעבר.
זהר וילסון הוא אחד המטפלים בבצת. "התפקיד שלנו הוא ללמד את החיילים לזהות את רגשותיהם ואת תסמיני הלחץ הגופניים שלהם – ולתת להם את הכלים לווסת אותם למידה הנכונה", אומר האיש עם העגיל והקרחת. בושה ואשמה, למשל, הם רגשות שעולים לעיתים קרובות – למשל כשהמילואימניקים מאשימים את עצמם בכך שלא הצליחו למנוע את מותו של חבר לנשק.
בתמונה: המטפל זהר וילסון יושב בתוך גיגית עם מי קרח במרכז הטיפול בבצת.
העובדה שהחיילים הרגו בעצמם במלחמה כלל לא עלתה כנושא ביותר מ־50 ה"ריטריטים" שוילסון בן ה־60 הנחה עד כה. גם המילואימניקים עצמם כמעט שאינם מדברים על כך ביניהם. כך מספר ארי, מהנדס בן 32, כי במהלך השירות האחרון שלו דיברו כמה חיילים לראשונה על פלסטינים שנהרגו. "אני עצמי משתדל להימנע מהנושא, כי חלקם מתעצבנים מאוד מהר." לדבריו, גם השיחות על כך וגם על "נושאים פוליטיים" לא מובילות לשום מקום.
לפי זהר וילסון, רבים מהמילואימניקים סובלים מתסמינים פוסט־טראומטיים. כיוון שבמלחמה הם נמצאים במתח תמידי ובתחושת סכנה מתמדת, הם מעבירים את המצב הזה גם אל חייהם האזרחיים. רעש לא מוכר יכול להחזיר אותם מנטלית מיד לשדה הקרב; בעיות קטנות בבית גורמות להם להתחיל לצעוק על יקיריהם. "חלקם אומרים שהם שמחו לראות שוב את משפחתם וחבריהם – רק כדי לגלות אחרי שעתיים שהם מעדיפים לחזור למלחמה."
בתמונה: המילואימניקים נכנסים לאמבטיית קרח – כך אמורה להיווצר סיטואציה מבוקרת של לחץ.
לתוכנית הטיפולית נכלל גם טבילה במי קרח. מול הווילה ניצבות שתי גיגיות מלאות מים, ועובדי כפר מעבר שופכים לתוכן קוביות קרח מתוך שקיות פלסטיק גדולות. למשך כמה דקות המילואימניקים שוהים במים, ואז יוצאים רועדים אל תוך החום. במפגש הטיפולי שלאחר מכן מסביר וילסון, כי מדובר ביצירת מצב של לחץ מבוקר.
המילואימניקים יושבים על כריות בסלון הגדול של הווילה ומקשיבים לו בריכוז. "אתם רוצים להסיר את השריון שבניתם לעצמכם ולאפשר לעצמכם להיות פגיעים", אומר המטפל. כך יוכלו המילואימניקים להגיע למצב של רגיעה בפעם הבאה שירגישו מתח בלתי נשלט.
מספרי ההתאבדויות בקרב חיילים עולים
את ארגון כפר מעבר, הממומן מתרומות, ייסדו יזמים ומטפלים. אלעד חדד הוא אחד מהם. הפסיכותרפיסט עומד ערב אחד ביוני במכנסי ג'ינס קצרים וחולצת הוואי מול ביתו הגדול בכפר מכמורת, צפונית לתל אביב. מהרצועה החולית של חוף הים הקרוב נושבת רוח, ובמרחק נשמעים הגלים.
בתמונה: אלעד חדד הוא אחד ממייסדי כפר מעבר – לדעתו, כל ישראלי זקוק לטיפול.
"מיד בתחילת המלחמה גויסו 300,000 מילואימניקים. שאלתי את עצמי איך נצליח להחזיר אותם לחברה", אומר חדד. "ישראל טובה מאוד בשליחת אנשים למלחמה: אנחנו נותנים להם מדים ומריעים להם כשהם יוצאים לשדה הקרב. אבל כשחוזרים, הם לעיתים קרובות לבד."
אמנם קיימות אפשרויות טיפול בצבא, אך הן מתמקדות בעיקר בשמירה על תפקוד המילואימניקים למען המשימה הבאה, מוסיף חדד. בכפר מעבר שמים דגש חזק יותר על הדרך שבה הם יכולים לחזור לחיים האזרחיים.
חלק מהחיילים הישראלים אינם מסוגלים לשאת עוד את העומס – ונוקטים בעצמם באקט התאבדות. לפי דיווחים בתקשורת הישראלית, כבר השנה התאבדו 18 חיילים ומילואימניקים; בשנה שעברה היו 21 – המספר הגבוה ביותר מזה יותר מעשור. לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב, 12% מהמילואימניקים הישראלים סובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית.
"כל אחד בישראל טראומטי"
המחסור באפשרויות טיפול למספר כה רב של מילואימניקים אינו רק בעיה אישית, אלא בעיה למדינה כולה, טוען אלעד חדד. "מלחמת יום הכיפורים ב־1973 יצרה דור שלם של גברים טראומטיים, שהפכו אחר כך למנהיגים הפוליטיים שלנו – את התוצאה רואים היום." מי שאינו מטפל בטראומה שלו משנה את התנהגותו, אומר חדד. "אירועים רבים, שלכאורה אינם מסוכנים, נתפסים אוטומטית כחשש – גם על ידי פוליטיקאים האחראים למדינה שלמה."
בתמונה: ווילה זו בקצה הצפוני של ישראל משמשת את 24 המילואימניקים במשך שלושה ימים כמרכז טיפולי.
למעשה, לא רק המילואימניקים הישראלים זקוקים לכפר מעבר, אומר חדד. "עשרה אחוז מהישראלים השתתפו בלחימה, ואולי עד עשרים אחוז נאלצו אי‑פעם לעזוב את בתיהם בגלל המלחמה: כל אחד בישראל טראומטי במידה מסוימת וצריך להתמודד עם זה." החברה תבין רק אחרי סוף המלחמה מהו המשימה העצומה העומדת מולה.
מלחמה שהופכת לפחות ויותר חסרת משמעות
עדיין לא הגענו לשם: המלחמה ברצועת עזה בעיצומה. בנימין נתניהו מכין את המדינה לקרב מכריע על העיר עזה – אף על פי שלמעלה מ‑70% מהישראלים דורשים הסכם לשחרור בני ערובה עם חמאס והפסקת אש. העומס הנפשי על המילואימניקים ממשיך לגדול, אומר חדד: "רבים מהחיילים כבר אינם מבינים מדוע הם נמצאים בעזה במשימה." הדבר פוגע בחוסן הנפשי שלהם. "כי חוסן נוצר בעיקר כשאנחנו מפיקים משמעות מפעילות מלחיצה."
כך חושבים גם כמה מהמילואימניקים במרכז הטיפולי בצפון ישראל. דניאל, בן 31, שירת 220 ימים ברצועת עזה. בדרך כלל הוא עובד בחברת הייטק בתל אביב. עם עור חום וחזה רחב, הוא נראה כמו אחד מהרבים הגולשים שמקיפים את החוף בעיר כשהגלים טובים.
בתמונה: דניאל כמעט ואינו רואה עוד משמעות במלחמה – עם זאת, אם תגיע פקודת גיוס, הוא היה שוב יוצא לרצועת עזה.
כאשר הוא חוזר ממשימה ורואה את החדשות, הוא מרגיש אפאטי ומדוכא, מספר דניאל. כמעט ואינו רואה עוד טעם בלחימה. "הארכנו את המלחמה יותר מדי זמן", אומר האיש במהלך הפסקת הצהריים, כשהוא יושב על כיסא פלסטיק בצל, מרוחק מחבריו לנשק. אם ייקרא שוב, הוא עדיין ילך למשימה. "הייתי עושה זאת בשביל החברים שלי, בשביל היחידה שלי." אבל לא כי הוא מאמין שהקרב הבא יחזיר את בני הערובה.
