.

אריחי ריצפה מצויירים ביד אין האחד זהה לשני אמריקאי עוטה דוטי לא יורשה להיכנס עד שיחלל שבת בפקודת גבאי ויקנה מכנסיים גברים בחזית העורף לנקבות יין תוצרת בית מסיר מחיצות מתוק מתוק מתוק שרדה דוכני

דרווישה התנשקה עם אלוהים העניקה לו מחיוכה הצועני הותירה אותו צף במבוכה בינות שמש ועננים חולפים כל הזכויות שמורות © 2003 זהר צמח וילסון, קוסטה ריקה

לויקטור מצאו אחות אובדת אבל באמת שזה לא מעניין אותו נשבע לכם שזה לא מזיז לו תאמינו לי שאולי וזה אפילו מפריע לו ואולי הוא סובל מזה היא תופסת לו מקום וגומרת את התותים היא

הוא שוב מספר את אותה הבדיחה על הגרוזינים ואני מקשיבה ושותקת פעם עוד ניסיתי היום אני לא מסוגלת היום אני כבר לא מחייכת הוא שוב נרדם על הספה נוטף לו רוק על הגופייה לידו עיתון

בשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי מביט בזלזול בזוגות, בהליכת היד ביד שלהם. כה זרה עבורי הייתה התנהלותם שנראתה לי רדודה וכר פורה לבינוניות. חשתי בוז גדול למראה הזוגות הדתיים הצעירים, הוא עם כיפה סרוגה לראשו,

היא פותחת קופסת עץ קטנטנה ופשוטה ומוציאה ממנה טבעת מוזרה המורכבת מכמה סלילי מתכת דקיקים ואלסטיים הכרוכים כנחשים זה סביב זה. היא עושה לי סימן שאתן לה את כף ידי ועונדת את הטבעת על אצבע

“איכס, איזה גועל. זה מיץ תפוזים דביק.” “אני שונאת רטוב.” “תשתקו כבר שניכם. אתם צועקים לי באוזן.” “תשתוק אתה.” “כן, אל תגיד לנו מה לדבר ומה לא לדבר.” “הלו, הלו, צאו מהויכוחים האלה שלכם. מטביעים

שעתיים אני מתייבש בחוץ. הוא בתוך איזה בניין בצד השני של רחוב מלצ’ט. כל שבוע הוא עושה לי את זה. אין לי מושג מה הוא עושה שם. הוא מגיע לבניין הזה איתי כשעדיין יש קצת

נכנסתי לאולם עם נחיריים סתומים, תוצאה של לילה של ג’ויינטים ועוגיות. היא ישבה בשקט. עיניה העצומות גילו עפעפים אוורירים כקוקאין משובח ורכים כדיונות המזמינות לבוא ולהתגלגל מטה עד לאפה. נחיריה התרחבו ונעשו צרים לפי מנגינת

קִבַּלְתִּי מִטָּה חֲדָשָׁהאֲבָל חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת בַּבִּנְיָן שֶׁלִּיהָיָה צַר מִדַּי בִּשְׁבִיל לְהַעֲלוֹת אוֹתָהּ לַדִּירָההִשְׁאַרְתִּי אֶת הַמִּטָּה בַּמַּרְתֵּף שֶׁל הַבִּנְיָן יָדַעְתִּי שֶׁתּוֹךְ מִסְפַּר שָׁבוּעוֹתוַעַד הַבַּיִת יַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ לָרְחוֹבלֹא יָדַעְתִּי מָה לַעֲשׂוֹתלֹא רָצִיתִי לְאַבֵּד אֶת הַמִּטָּה הַחֲדָשָׁהלֹא יָדַעְתִּי

גבי בת החמש ניצבת מולי מבקשת ממני להחזיק את ידיה מתחילה לטפס עלי צועדת עם כפות רגליה הקטנות במעלות רגליי ואז דוחפת את עצמה כדי לבצע סלטה תלויה במהופך ידיי האוחזות בידיה הן הדבר היחיד

בְּעֶדְנָה לְלֹא הַצְלָחָה מְנַסָּה לִפְתֹּחַ בִּמְתִיקוּת לֹא מַצְלִיחָה לִפְתֹּחַ בְּבַקָּשָׁה הַמְשִׁיכִי לְפַסְפֵס אֶת הַזָּוִית הַנְּכוֹנָה הַמְשִׁיכִי לְאַבֵּד סִכּוּי לַאֲחִיזָה כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִצְפּוֹת בָּךְ בְּעֶדְנָה לְלֹא הַצְלָחָה מְנַסָּה לִפְתֹּחַ בִּמְתִיקוּת לֹא מַצְלִיחָה לִפְתֹּחַ חֶסֶד נָדִיר

מבקר במדבר סיני מתאכסן באוהל בדואי לחופי הים האדום בוקר אחד מבקשת ממני האישה מהמטבח לנסוע עם סולימאן הנהג לעיר הקרובה ולהביא ירקות נעים דרומה על הכביש המדברי המתפתל לימיננו הרים נישאים בצבעי אדום וצהוב

בַּדֶּרֶךְ לִנְמַל יָפוֹעָצַרְנוּ בִּנְוֵה צֶדֶקלְיַד בַּיִת יָפֶה וְיָשָׁןשֶׁפַּקָּח כָּתַב עָלָיו בְּגָדוֹלזְהִירוּת בַּיִת מְסֻכָּןוּמִישֶׁהוּ חָכָםהֶעֱבִיר קַו גָּדוֹל עַל מְסֻכָּןוּבִמְקוֹמוֹ רָשַׁם הִיסְטוֹרִיאָז נִזְהַרְנוּ מֵהַבַּיִת הַהִיסְטוֹרִיוְנָסַעְנוּ מתוך הספר בָּצָל מְהַלֵּךְ, הוצאת כתר 1987לפרטים אודות הספר כל הזכויות שמורות ©