כתיבה אישית וטיפולית על גוף ונפש, מתוך מחשבות, חוויות ותובנות שנולדו לאורך השנים במפגש עם אנשים, עם טיפול, עם תנועה ועם החיים עצמם.
כאן תמצאו סיפורים, שירים, התבוננויות ורשימות מהדרך — כאלה שנכתבו מתוך הקשבה, ניסיון ורצון לגעת במה שחי, מורגש ומשתנה.
לא ברור לי איך גיליתי אותה רק עכשיו, אבל בימים האחרונים אני צופה בסדרה “הורים במשרה מלאה” (Parenthood) בנטפליקס — והיא פשוט מרסקת אותי ברכות. זו סדרה מלפני עשר שנים, על הורות, משפחה, ובכלל על הרגעים הכי יומיומיים של החיים. רגעים “רגילים” לחלוטין — אבל כאלה שמצליחים לפתוח את הלב עד דמעות. מצאתי את עצמי
בפנמה, בלב ג’ונגל ירוק ועוטף המשתפל עד מימי האוקיינוס, התקיים ריטריט לוחמים – שמונה ימים של מסע פנימי, של פתיחות וריפוי.ביום השלישי, במפגש היומי במעגל, עלתה השאלה הגדולה: מתי נתחיל לדבר על מה שקרה בלחימה? חלק מהלוחמים רצו לפתוח מיד, להביא את הזיכרונות והחוויות לאוויר. אחרים אמרו בבירור – הם לא מוכנים, ואף לא מעוניינים
החיים יודעים לתזמן מפגשים ואירועים בצורה שמרגשת אותי כל פעם מחדש.נסעתי להנחות כמה סדנאות על וויסות וחוסן, ובין לבין לקחתי איתי ספר לקריאה "מזל קטן" של הסופרת הארגנטינאית קלאודיה פיניירו. ספר חזק, שמספר על אם שנוסעת עם בנה הקטן וחברו ברכב, שנתקע לפתע על מסילת רכבת. היא מצליחה לחלץ את עצמה ואת בנה, אך הילד
כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי מיד לעבוד – אחראי ייצור במפעל בגדים. ימים שלמים נסעתי על הפולקסווגן טרנספורטר בין המתפרות – במגדל העמק, בשכונת שועפאט במזרח ירושלים וברובע המוסלמי בעיר העתיקה. יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. עובד, מייצר, דואג שהכול יתקתק. באחד הערבים, כשחזרתי מותש מהעבודה, פגשתי את השכן שלי, אליהו.הוא חייך ואמר: "אתה עובד בלי
היום נכנסתי לחנות כלי כתיבה, עם מטרה פשוטה אבל מאוד חשובה: להכין סט חדש של הקלפים שיצרו ב"כפר מעבר" – המיזם שאני חלק ממנו, שמלווה לוחמים במסע משדה הקרב אל שדות החיים. בכפר יצרנו משחק ייחודי – קלפי ויסות. בכל קלף מתוארת סיטואציה מוכרת. למשל: "אני מרגיש שאני לא ממש כאן – כאילו אני על
כשמשהו בך מפריע — ואז הופך למה שאסור לשנות בשנה האחרונה שלי בארה"ב, לפני שחזרתי לארץ, גרתי בברוקלין, בשכונה סמוכה לקהילה חסידית. מדי פעם נכנסתי לבית הכנסת שם, עד שמצאתי רב שמאוד התחברתי אליו – הרב דב-בר פינסון. התחלתי ללמוד בישיבה שלו כמה פעמים בשבוע. שיעורים מרתקים, עמוקים שמילאו אותי בהשראה.כשחזרתי לארץ, חבשתי כיפה גדולה
לפני שנים, גרתי בתל אביב.פעם בשבוע נהגתי לדווש על האופניים אל המטפל שלי ברמת השרון.45 דקות לכל כיוון.סוג של עלייה לרגל.רכיבה ארוכה. זמן לנשום, לחשוב, לעכל. יום אחד, עצרתי בדרך חזרה והתיישבתי על ספסל על גדות הירקון.פתאום שמעתי רחשים ורעשי מים – ותרנגול שחור הופיע לידי, כאילו משום מקום.הוא פשוט הופיע, עומד שם – אבל
לפני שנים הכרתי אישה. שבוע אחרי שהתחלנו לצאת, הזמנתי אותה איתי לערב מעגל שירה. מי שמכיר – יודע. כולם יושבים במעגל, נגנים מנגנים, שרים יחד, שירה מקודשת, מילים של הודיה, רוגע, חיבור. הגענו, התיישבנו, והמובילים – זוג בלבן, שניהם עם שיער ארוך מתולתל, הוא עם זקן, התחילו לשיר. אחרי השיר השני אני מרגיש שהיא לא
אתמול הייתי בטיפול.כמטפל, אני יודע כמה זה חשוב.לא רק למי שמגיעים אליי — אלא גם לי. מאז שהתחלתי ללוות אנשים, אני בעצמי בטיפול.אני מבין כמה משמעותי לעצור, לנשום, ולהקשיב למה שקורה בתוכי. כשהגעתי אל המטפלת אתמול, נכנסתי עם כאב ראש חזק.מה שאני אוהב בטיפול הזה, זה שהוא לא רק מילים.הוא גם סומטי. מתייחס לגוף, למערכת
לפני 30 שנה גרתי בלופט באיסט וילג' של ניו יורק – דירה בוהמית בשכונה בוהמית, כמו שנאמר. זה היה מקום שהרגיש זמני ונצחי בו-זמנית. קירות לבנים עם רהיטים שמצאתי ברחוב, שטיחים מרוקאיים שחיפו על רצפת עץ חורקת, ומוזיקה שהתנגנה תמיד ברקע – ג'אז, רוק, מוזיקה בשפות שונות, לפעמים שתיקות. ניו יורק של אותם ימים הרגישה
לפני שנים רבות פגשתי אישה ששבתה את ליבי.בדייט הראשון היא אספה אותי על האופנוע שלה, שייטנו יחד ברחובות העיר.בדייט השני היא סיפרה לי שהיא כמו פרפר — נהנית מהצוף של כל פרח עד שהוא מתרוקן, ואז עוברת אל הפרח הבא. לדבריה, זה קורה בערך שלושה שבועות אחרי תחילת הקשר. הרגשתי איך הלב שלי נסגר.הבנתי שהיא
בריטריטים שאני מנחה עבור לוחמי מילואים, אני בונה אלטר. אלטר הוא לא משהו דתי, ולא חייב לשמש טקס מיסטי.זה פשוט מקום קטן במרכז החדר – לרוב מגש מתכת עגול עליו אני מניח מאדמת המקום, נרות, פרחים מהסביבה או אבן.משהו שמסמן: כאן קורה משהו חשוב. משהו אחר מהיומיום.זה עוגן שקט, נקודת התכנסות – כמו לב פועם
ביום חמישי ה-12 ביוני 2025 הגעתי לגבול לבנון.עמותת בוגרי 669 שכרה וילה עבור לוחמי המילואים של היחידה ולוחמים מיחידות נוספות, לסמינרים של חוסן וריפוי. אנחנו, צוות של מנחים ומטפלים מעמותת כפר מעבר, הגענו להנחות סמינר בן שלושה ימים ללוחמי מגלן. בשעת שקיעה, ביום חמישי, נכנסנו כולנו יחד לסווטלודג' – אוהל הזעה אינדיאני. שהינו שם בחום
חזרתי הביתה לקראת עשר בלילה מיום של עבודה פיזית ושקיות של קניות מזון בידיי. אני מוצאת במרפסת האחורית את בן הזוג שלי עם עוד חמישה גברים. אחת לשבועיים מתקיים אצלנו מעל לעשור בחצר האחורית סביב האש מעגל גברים של בן הזוג שלי. הם 12 גברים ועכשיו אני מוצאת שישה מהם במרפסת במקום מאחורה עם המדורה.
בחול המועד פסח חברים מצפון רמת הגולן הזמינו אותנו להתארח אצלם יומיים. נדמה שהגענו לשוויץ – הרים ועמקים מוריקים והטבע חוגג. יצאנו לטיול הליכה של שעתיים שכלל טיפוס על הר בנטל ממנו צפינו על מאגר המים, טורבינות הרוח, והחרמון הסורי המושלג. שמתי לב שלמרות היופי, השקט, והאוויר הצלול הרגשתי את הדופק שלי פועם בחוזקה ותחושה
23 שנים חלפו מאז אותו יום הזוי המכונה 9/11. יומיים לפני כן חזרתי מחודשיים בהודו לדירה שלי בניו יורק. הטלפון צלצל. על הקו היו ההורים שלי בישראל. מטוס התנגש באחד ממגדלי התאומים הם אמרו לי. תאונה מוזרה אמרתי ומכיוון שהייתי עדיין בתוך התדר של הודו, סיימנו את השיחה והלכתי לעשות תרגילי יוגה של בוקר. עשרים
לפני שנים רבות הוזמנתי להרצות בבית ספר תיכון באחת השכונות הקשוחות שניו יורק התברכה בהן. כששוחחנו על ההתנהלות בין נשים וגברים, אחת הנערות אמרה שאם בן הזוג שלה לא מחטיף לה מכות מדי פעם היא לא יכולה להעריך אותו כגבר. מילותיה לא רק שלא זעזעו את שאר התלמידים, אלא זכו להנהוני הסכמה משאר התלמידות. נחזור
בערב תשעה באב השתתפתי בקריאת מגילת איכה. המגילה היא קובץ של חמישה פרקי קינות שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן בית המקדש הראשון ונכנסו מאוחר יותר לתנ"ך. בסיום קריאת המגילה הרב ברוך ברנר לימד שיעור שהתמקד על מה קורה או נרצה שיקרה אחרי חורבן. התוכן והאופן בהם ברוך, שהוא גם שחקן, זמר, ומורה למשחק, העביר את
