.

באתי להישאר גם כשלא נעים קראתי פוסט של אישה שמחפשת מטפל/ת,והיא חזרה שוב ושוב על בקשה אחת:שהמטפל יישב מולה בנחת. זה מאוד בלט לי.ועורר בי רצון לדייק משהו מהותי על התפקיד שלי כמטפל. אני לא יושב בנחת. אני יושב נוכח.אני יושב מחובר.אני יושב יציב. אבל נחת?לעיתים רחוקות מאוד. בחדר הטיפול הגוף שלי עובד.הלב עובד.הנשימה משתנה.עולים

כשהכרתי את בת הזוג שלי לינאי, היא הייתה מורה ואמנית לקרקס אווירי.במסיבות, ריקוד על הקרקע לבדו לא הספיק לה.לנוע “רק” בשני ממדים — זה שיעמם אותה. היא הייתה צריכה יותר מזה. היא תמיד הייתה צריכה, תוך כדי ריקוד,להתנתק מהקרקע,לעלות על דברים,להיות במקום גבוה יותר,להיתלות מענף של עץ,לטפס עליי. היא הייתה עושה תרגילים על טיסו —יריעות

סיפור קטן על תיק רחצה, פער אנושי, ומה קורה כשכאב אחד פוגש כאב אחר בלי שפה משותפת לפני הרבה שניםפגשתי בניו יורק ישראלי שעבד כמדריך תיירים ברחבי ארה"ב. מכיוון שהיה דובר גרמניתהוא עבד בעיקר עם קבוצות של תיירים מגרמניהטיולים של שבוע עד שבועיים – אוטובוס, מלונות, מעברים בין מדינות. יום אחד, תוך כדי נסיעה,ניגשה אליו

מחשבות של מטפל זוגי מתוך החיים עצמם אתמול בערב בת הזוג אמרה לי:“בוא נלך לאכול או לשתות משהו בחוץ.” היה קר ורטוב בחוץ ולא היה לי חשק לצאת.אמרתי לה שלא בא לי, וחזרתי לעבוד על המחשב. כעבור כמה דקות שמתי לב שכבר עבדתי מספיק היום,שקל לי להישאב לעוד ועוד שעות עבודה.שיהיה נחמד לשמח אותה ולצאת

זה התחיל ברגע של כעס. הילד של השכנים התרגז על הוריו, וברגע אחד משהו בו כבר לא החזיק יותר — והוא זרק את הטלפון שלו מהמרפסת. הטלפון התעופף, ולא היה ברור לאן הוא הגיע: אולי לגג שלהם, אולי לגג שלנו, ואולי בכלל נפל לאחת החצרות. אבא שלו יצא לחפש. במהלך החיפושים הוא עלה לגג, ושם

כשכאב הילדות ממשיך להכתיב את הבחירות שלנו כשהייתי בן שש, הייתה לי חברה.היא הייתה בת חמש. זה היה לפני המון שנים, לפני עשורים —ועד היום אני זוכר איך קראו לה. יש לי זיכרון אחד, מתוק במיוחד:ערב אצלה בבית.היא, אמא שלה ואני יושבים על הרצפה.דפים, צבעים, מכחולים. ואמא שלה מראה לי משהו פשוט, כמעט קסם:אם מערבבים

כשלמדתי בחטיבת הביניים, בית הספר היה פרוע למדי. הרבה השתוללויות, אלימות, בלגן כללי.ואז הגיעה מנהלת חדשה. אישה נמוכה, עם מגפי בוקרים, שנכנסה למערכת כמו שריף לעיירה במערב הפרוע. פחדו ממנה. הרבה יותר מאשר מהמנהל הגבר שהיה לפניה. יום אחד, הפעמון צלצל לחזרה לכיתות. מחוץ לכיתה שלנו שני תלמידים התחילו ללכת מכות. באופן טבעי — התקהלנו

(עד שמישהו סומך עלינו) בסוף שנות התשעים למדתי ייעוץ בריאות הוליסטית בניו יורק.עם סיום הלימודים, המורה שלי ג’ושוע רוזנטל, בחר כמה בוגרים והציע לנו להיות חלק ממשהו חדש שהוא רצה ליצור: צוות שילווה את שנת הלימודים הבאה מקרוב. לא רק בהעברת ידע, אלא בתמיכה אנושית עמוקה בסטודנטים – אחד על אחד, ובקבוצה. כחלק מהדרך המשותפת

כשהגוף משלם מאוחר – מחשבות על תרגול, כוח וזמן בשנות התשעים גרתי בניו יורק ותרגלתי יוגה באופן קבוע.התרגול שלי היה במרכז Jivamukti – מקום שהיה אז אחד המוקדים החיים והבועטים של עולם היוגה המערבי. בשיעורים תרגלו יחד אנשים מכל העולמות. לא פעם מצאתי את עצמי מתרגל מזרן ליד מזרן עם הזמרת מדונה. באותן שנים תרגלו

לפעמים משהו טוב קורה דווקא אחרי רגע קשה. לפני כמה ימים כתבתי פוסט על חוויה לא פשוטה שהבת שלי ואני עברנו בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים. לא כתבתי אותו מתוך רצון להאשים או להתלהם, אלא מתוך צורך לשים מילים על מפגש אנושי שהכאיב – ובעיקר מתוך רצון להזכיר שאפשר אחרת. הפוסט הזה קיבל

זו חוויה אישית שלי, כפי שחוויתי אותה.אני משתף לא כדי לפגוע, אלא כדי להתבונן במשהו עמוק יותר שקורה בינינו כבני אדם. הבת שלי הגיעה בשעה טובה לגיל 16.רגע של מעבר. גם עבורה, וגם עבורי כאבא. לקח זמן רב עד שהצלחנו להשיג תור להנפקת תעודת זהות. לקחנו יום חופש מהעבודה, נסענו, והגענו.בכניסה חיכו אנשים רבים —

בוקר טוב.נר חמישי של חנוכה. הזריחה ממש עכשיו.ואני היחיד ער. ובבית, בפנים — בווילה שבה הם ישנים,ומאחוריה עובר גבול לבנון —ישנים להם לוחמי יחידת 669. וזה מחמם לי את הלב:אני ער,והם ישנים. אנשים שכל כך רגילים להיות ערים כשאחרים ישנים,להיות דרוכים, פועלים —כאן הם נחים. ואני כאן בחוץ,מכין את היום החדשלקראת המשך הפעילות של הסמינר

כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים. אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה. לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה. אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.“שאפה” בערבית זה אישה יפה.ואז היא התיישבה לידי

טנק, אמבולנס, בניין הרוס, או פמוטים לשבת.אני רואה את זה קורה שוב ושוב –דרך הידיים, לפני שיש מילים. לא דרך שיחה.דרך אדמה. בעמותת כפר מעבר אנחנו פוגשים לוחמים שמגיעים לסמינרים של שלושה ימים – מרחב מעבר מהקרב חזרה אל החיים. אחת הפעילויות בסמינר היא סדנת יצירה מן האדמה. אנחנו מביאים כמה סוגי אדמה כמו אדמת