.

כך נראית הדרך למקלט בזמן אזעקה בישראל לפעמים אנשים שואלים איך זה נראה בפועל כשיש אזעקה ואין ממ״ד בבית.אז צילמנו. זו הדקה וחצי שבין האזעקה לבין הכניסה למקלט. בסרטון רואים מה קורה אצלנו כשיש אזעקה.הקליניקה שלי בחצר, ואני רץ לבית.לינאי כבר אוספת את הדברים. אנחנו יוצאים מהר לחצר, לרכב שתמיד עומד מוכן לנסיעה. אין לנו

מחשבה קטנה על זוגיות, הערכה ואהבה ביום האישה הבינלאומי. לפעמים רגע קטן בבית מזכיר לי כמה הכרת תודה בזוגיות היא דבר שלא תמיד נאמר בקול. יום האישה הבינלאומי התחיל אצלי הבוקר בסופרמרקט – והסתיים מול סלסלות פירות שתלויות מהתקרה. הבוקר הייתי בסופרמרקט. קודם כל – איזה תענוג זה סופרמרקט בבוקר של יום מלחמה.המקום שבדרך כלל

סיפור על ניו יורק, על חיפוש דרך, ועל תובנה אחת של אמא חרדית בשנות התשעים גרתי בניו יורק, באיסט וילג'.בדירה בבניין מולי גרה דוגמנית אפרו-אמריקאית יפהפייה בשם טיקוואנה, ובמהלך הזמן גם התיידדנו.כמה שנים אחר כך גיליתי אותה פתאום באלבום תמונות של חב"דניק צעיר בברוקלין. בשנות האלפיים עברתי לברוקלין.למדתי אז בישיבה של הרב דובער פינסון. כמקובל

מפגש בין רב, מורה לבודהיזם, ופסיכותרפיסט נותן הצצה למה קורה בפנים כשעוצרים שלושה חברים ישבו בבית קפה.האחד מורה לבודהיזם, השני רב, והשלישי פסיכותרפיסט. באיזשהו רגע אחד החברים הציע הצעה פשוטה:"בואו לכמה רגעים פשוט נעצור.לא נעשה דבר.רק נשב ונשים לב למה שקורה." שלושתנו אנשים שמאוד עוסקים בגוף, בנפש וברוח.ובאמת יש לנו תמיד על מה לדבר. חוויות,

על הסיכוי הסטטיסטי שטיל ייפול דווקא עליי, על האחריות הקולקטיבית להגן על החיים, ועל המתח בין דמוקרטיה, אנרכיה ושיקול דעת אישי בזמן חירום. בזמן אזעקות רבים שואלים את עצמם: למה בכלל להיכנס למרחב מוגן אם הסיכוי שטיל ייפול דווקא עליי קטן? בית קפה כמעט ריק.הכיסאות הפוכים על השולחנות.ורק אדם אחד יושב שם לבד. אחרי הכול,

ברכב שלי אני המלך. ובכל זאת, לפעמים אני בוחר לוותר עליו. אני גר בפרדס חנה.יש לי יום שבועי בתל אביב –אני פוגש שם גברים, זוגות,וגם מלמד שיעור צ’י קונג בחורשת רידינג. ובשנים האחרונותאני מגיע לשם בתחבורה ציבורית. אני יודע –יש אנשים שלא אוהבים את הרעיון.יש מי שחוו חוויה לא טובה,יש מי שחוששים,ויש מי שאומרים לעצמם:ברכב

על קנאה באבות מרובי ילדים, על אידיאל של כוח, ועל ההסכמה ללמוד להיות מי שאני עכשיו מדי פעם בשישי בערב אני הולך לבית הכנסת השכונתי, החממה.קבלת שבת עם הרבה שירה וריקודים, אקסטזה, אחווה גברית טובה, ילדים שמתרוצצים בין הרגליים. שם אני רואה אותם.אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים.אחד על הכתפיים, אחד אוחז ביד, שניים רצים

על כאבי גב תחתון וסיאטיקה, ממצאי MRI מבלבלים, והכוח של צ'י קונג להחזיר אמון בגוף מישהו כתב בפייסבוק שיש לו כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל. סיאטיקה.כאב שמשבש חיים. מיד התחילו תגובות."חייב לראות רופא.""אל תחכה, אורתופד או נוירוכירורג.""צריך MRI.""CT דחוף." אני גם הגבתי.כתבתי שאני לא רופא ולא אומר לו מה לעשות.רק שיתפתי משהו חשוב: אין

על פרידה מגן מאיר, בחירה להיות קרוב לאימא, וגילוי של שקט חדש ברמת אביב אתמול הודעתי לתלמידי הצ'י קונג שלי בתל אביב שאני סוגר פרק בגן מאיר ומתחיל אחד חדש. זה לא היה רגע דרמטי.אבל הוא היה משמעותי. גן מאיר היה הבית שלנו בשנים האחרונות.גן עירוני בלב תל אביב.הרבה עצים. הרבה אנשים. הרבה חיים סביבנו.

סיפור על מנהלת שהייתה פעם בייביסיטרית, ועל יד שמנפנפת בחפיסת מלבורו אדום מול אודיטוריום מלא תלמידים לפני שנים, כשגרתי בניו יורק, הזמינו אותי להעביר פעילות בבית ספר. אני מגיע, ובכניסה אומרים לי:"מנהלת בית הספר רוצה לפגוש אותך לפני שאתה נפגש עם התלמידים." זה היה בית ספר יהודי דתי.אני נכנס לחדר. היא מרימה אליי מבט, ומסתבר

מה קורה בגוף, בלב ובזהות של לוחם כשהוא חוזר הביתה – ומדוע לפעמים קל יותר לחזור לשדה הקרב מאשר לסלון בסמינרים של כפר מעבר לצוותי לוחמים אנחנו עושים תרגיל שנקרא "מעברים". כל לוחם מתבקש להביא שני חפצים:חפץ אחד שמזכיר את הבית.וחפץ אחד שמזכיר את הצבא או את הלחימה. אנחנו יוצרים באולם שני אזורים.בצד אחד –

מה למדתי מפוגי על יצירת תרבות, שייכות ודרך משותפת היום קראתי שהשחקנית ההוליוודית שרון סטון ביטלה את השתתפותה בפסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס בעקבות איומים אנטי-ישראליים. היא הייתה אמורה להעניק את הפרס המרכזי למפיק ההוליוודי הבכיר לורנס בנדר ("ספרות זולה", "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד", ועוד). בתמונה שהתפרסמה בכתבה הופיעה גם דמות שלרוב מזוהה

על אבל, מודעות, ובריחה מהכאב — בעבודה עם לוחמים ובחיים עצמם „טוב ללכת אל בית האבל מאשר אל בית המשתה”(קהלת) המשפט הזה עשוי להישמע כמו אמירה כבדה, אולי אפילו מדכאת.אבל בעיניי, שלמה המלך לא דיבר על עצב —הוא דיבר על מודעות. בית המשתה הוא מקום של הקלה, של שכחה רגעית, של בריחה.בית האבל הוא מקום

טקסט שנכתב לפני כמעט ארבעים שנה, לזכרו של חבר שאיננו הטקסט שלפניכם נכתב לפני כמעט ארבעים שנה. הוא פורסם לראשונה בחוברת זיכרון שיצאה במרץ 1987, לזכרו של חברי זיו.זיו הלך לעולמו בנסיבות טראגיות, בתחילת שירותו הצבאי ב־1984, זמן קצר לאחר ששנינו התגייסנו. החוברת יצאה ביוזמת בני משפחתו, חבריו ואנשים שהכירו אותו, וכללה קטעים, זיכרונות ומילים

רגע אחד בהופעה של עמיר לב, ומה שהוא פתח בי — על אמון, מוסר וחמלה הלכנו להופעה שלעמיר לב,בפרדס חנה.ערב מקומי, קרוב לבית.הגעתי לשם עם אחי, שהגיע לבקר מארץ רחוקה. חלפו שנים מאז שבאמת הקשבתי לשירים שלו.עברו עוד יותר שנים מאז שאחי עזב את הארץ.זכרתי שאני אוהב אותם,אבל החיים זזו, מוזיקה אחרת נכנסה,אחי נשאר בחו״ל,והשירים

על המתח בין זהירות לבין חיים כשאבא שלי, זכרונו לברכה, היה בן שישים וחמש, גרתי בארצות הברית.פעמיים–שלוש בשנה הייתי טס לקוסטה ריקה להנחות שם ריטריטים.באחת הפעמים הוא בא לבקר אותי — ויצאנו יחד לעשרה ימים של טיול. באחד הימים יצאנו לרכיבת סוסים ארוכה, שמונה שעות, באזור מנותק לגמרי.המדריך המקומי דיבר רק ספרדית.אין קליטה. אין דרך

על הילדות, הגוף, והזיכרונות שמתעוררים דווקא ברגעי קצה המלחמה לא יצרה את השבר. היא רק הפעילה אותו. לא כל טראומה מתחילה בשדה הקרב. צפיתי לאחרונה בסרט התיעודי בגלים ובקרבות בנטפליקס.הוא עוקב אחרי לוחמים אמריקאים שעוברים תהליך ריפוי עם איבוגאין — חומר פסיכואקטיבי טבעי שמופק מצמח אפריקאי, ומשמש (במקומות שבהם זה חוקי) לטיפול עמוק בטראומה ובהתמכרויות,