כתיבה אישית וטיפולית על גוף ונפש, מתוך מחשבות, חוויות ותובנות שנולדו לאורך השנים במפגש עם אנשים, עם טיפול, עם תנועה ועם החיים עצמם.
כאן תמצאו סיפורים, שירים, התבוננויות ורשימות מהדרך — כאלה שנכתבו מתוך הקשבה, ניסיון ורצון לגעת במה שחי, מורגש ומשתנה.
תיסלם, מוניקה סקס ומשינה – ומה שקורה כשבני שבעים ובני נוער שרים יחד את אותם שירים יש מקומות שאני נמנע מהם – עד שהגיעה סיבה טובה לשבור את זה. בערב יום העצמאות הלכנו לחגיגות. בדרך כלל אני נמנע מהרחבות הגדולות האלה –הרעש, הספריי המציק, הפטישים, שערות סבא, וערימות הלכלוך.זה לא המקום הטבעי שלי. אבל הפעם
על שיר ישן, דמעות בהפתעה, והרגע שבו אני נזכר שמה שחיפשתי פעם כבר נמצא כאן יש ערמה של חבר'ה על הדשא. זה התחיל בנסיעה בבוקר יום הזיכרון.ברדיו שירים שקטים, כאלה שנכנסים עמוק בלי להודיע. ואז התחיל השיר של הזה מאיר אריאל ושלום חנוך. ותוך כדי נהיגה מצאתי את עצמי בוכה.ככה, בלי להבין למה. לקח רגע
אבל עדיין מחובר לחשבון של אימא חבר ואני יצאנו להליכה בחורשה.ראינו עץ אלון גדול עם שתי נדנדות. התיישבנו. התחלנו להתנדנד. אחרי רגע אנחנו שומעים מאחורינו קול של ילד קטן:"אוי!" הוא היה שם עם ילדה.שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר:"תפסתם לנו את הנדנדות." אמרתי לו:"אתם רוצים? קחו." הם חייכו, התיישבו, והתחילה בינינו שיחה קטנה ונעימה.שניהם היו
מה שנהיגה בשטח עם רכב פרטי לימדה אותי על פרספקטיבה, פחד, שליטה והיכולת להישאר נוכח גם כשאין ודאות מצאתי את עצמי עם רכב פרטי מול סלע שאפילו רכבי 4×4 מתקשים לעבור. אבל זה התחיל הרבה קודם. הגעתי לחוויה של נהיגה בשטח עם רוני מ-Ment to Drive. הם עושים משהו הפוך ממה שציפיתי – בכוונה לא
זיכרון אישי ממפגש בגיל 21 עם הפזמונאי אהוד מנור היום, 12 באפריל,יום השנה ה-21 לפטירתו של אהוד מנור. ויש לי ממנו זיכרון אחד, קטן-גדול,שנשאר איתי מאז. בשנת 1987 יצא ספר השירים שלי,"בָּצָל מְהַלֵּךְ", בהוצאת כתר. הייתי בן 21.משורר צעיר, בתחילת הדרך. הספר קיבל לא מעט תשומת לב –כתבות, תגובות, מילים טובות, כגון:"שיריו של וילסון הם
יום אחד בשבוע שבו למדתי להחזיק גם תינוקת, גם ילדה – וגם את עצמי עדיין לא היו לי ילדים.אבל היה לי יום קבוע בשבוע –שבו החזקתי עולם שלם. זו לא הבת שלי בתמונה. זו תמונה משנות ה-30 המאוחרות שלי,כשעזבתי את העיר ניו יורק אחרי 16 שנה –ועברתי לעיירה וודסטוק. וודסטוק –שאריות של שנות השישים שעדיין
על שנים של תרגול יוגה, תסכול שפתח דלת, והדרך הישנה שבה מורה מכיר בתלמיד זו תמונה מהמבחן שלא ידעתי שאני עומד לעבור. תרגלתי יוגה שנים רבות – מעל לעשרים שנה –ובסגנונות שונים – אשטנגה, האטה, ג'יווהמוקטי, איינגר, קונדליני, ויני –היוגה פתחה לי עולמות. היא עשתה שינויים מאוד טובים בגוף שלי (וגם פציעות),ומעבר לגוף –הייתה בשבילי
מה באמת נותן תחושת חירות? יש את הסיפור הזה על בילבי. בילבי היא לא ילדה רגילה.היא גרה לבד בבית גדול, עם סוס שחי איתה בתוך הבית,אין לה אימא,ואבא שלה – קפטן, פיראט, רוב הזמן בכלל בים. היא גם חזקה מאוד –היא יכולה להניף סוס באוויר עם הידיים שלה. אין לה מסגרת.אין לה בית ספר.אין לה
מסע בין גוף, זיכרון ותנועה – מתמונות יוגה בניו יורק לציורים בתל אביב לפני כמה ימים אליסף, חבר שלי מהימים שגרתי בניו יורק, שלח לי הודעה בוואטסאפ עם צילום של ארבע תמונות מתוך ספר יוגה – ארבע תנוחות שונות. "זה אתה?" עניתי לו שכן. אחרי רגע הוא כתב:"אני רואה שזה מתוך ספר יוגה. יש לי
על אבהות, עצמאות של גיל שש עשרה, ותנוך מודלק בשבת שבה התחילה המערכה מול איראן לפני כמה ימים כתבתי על אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים ועל ההתפעלות שלי מהקיבולת שלהם. הנה הקיבולת שלי. שלשום הבת שלי בת ה-16 עשתה עגיל חדש.למחרת האוזן התחילה להתנפח. בחמישי בערב אימא שלה אמרה לה –את חייבת לטפל בזה.זה
על שורד שבי, לוחם מילואים, והאחריות של השיח הציבורי במפגש בין פצע לפצע יש סיפור שמטלטל בימים האחרונים את השיח הציבורי.על פי פרסומים בתקשורת, רום ברסלבסקי, שורד שבי, היה מעורב בעימות אלים.ומן הצד השני — דיוויד זיטון, אדם שעל פי הדיווחים שירת מאות ימים במילואים ביחידה מובחרת ואף נפצע וחזר לשרת. פאנליסטית מוכרת מהטלוויזיה העלתה
על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.אבל זה היה גם כוח שלא פעם
מסע אישי מתוך עולם הפרסום של ניו יורק אל השאלה מה זה באמת לחיות חיים שמרגישים נכונים מבפנים ב-1993, שבועיים אחרי שסיימתי את לימודי מנהל העסקים והפסיכולוגיה הקלינית בניו יורק, הצלחתי להשיג ראיון עבודה במשרד פרסום. שלחתי קורות חיים, אבל לא הסתפקתי בזה.צירפתי גם צילומים של כתבות עליי מהעיתונות – בעקבות ספר שירה שלי, בצל
סיפור מהאיסט ווילג' של תחילת שנות התשעים: דוג'ו שכונתי, רחובות קשוחים, ושיחה אחת שלא תכננתי לנהל. "מצאתי מקום בשכונה שמלמדים בו לחימת רחוב", בישר לי מייקל בהתרגשות. השנה: 1993.המקום: שכונת האיסט ווילג' בניו יורק. שנינו בשנות העשרים לחיינו וגרים בשכונה שהייתה אז שילוב ססגוני של אמנות, מוזיקה, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשים שחיו בבניינים נטושים וכונו סקווטרים,
מה שיעורי צ'י קונג יכולים ללמד אותנו על בלבול, על יסודות, ועל כך שלפעמים דווקא מתוך הבלבול מתחיל לבלוב אנחנו לא אוהבים להתבלבל.אנחנו רוצים לעשות דברים נכון. מהר. בלי לטעות.אבל בלמידה אמיתית – כמעט תמיד מגיע גם בלבול. בלבול הוא חלק מלמידה כשאני מלמד צ'י קונג, אני פוגש את זה שוב ושוב. אחד האתגרים הגדולים
על האור והצל שבמילים שאנחנו משתמשים בהן בטיפול, ועל המתח בין לקיחת אחריות אישית לבין האפשרות להישען על קשר מיטיב. איך נכון לקרוא לאדם שמגיע לטיפול – מטופל או לקוח? מדי פעם עולה בין מטפלים שאלה על המילה שבה אנחנו משתמשים:האם האדם שמגיע לטיפול הוא מטופל – או לקוח? יש מטפלים שלא מרגישים בנוח עם
סיפור על שלט חוצות באורגון, מפגש בין דבריו של תיך נהאת האן לאושו, ועל ההבדל בין תקווה שמרחיקה אותנו מהחיים לבין תקווה שמחזירה אותנו אליהם. יש תקווה שמרדימה את החיים.ויש תקווה שמעירה אותם. את המשפט הזה הבנתי דרך שני מורים רוחניים שאמרו דברים שנשמעים כמעט הפוכים. תיך נהאת האן: האויב הגדול ביותר הוא הייאוש תיך
איך מציאות של מלחמה, טראומה ואתגרים מתמשכים הובילה בישראל לפיתוח ידע, שיטות וכלים לחיזוק חוסן אנושי. ישראל כבר מוכרת לעולם טכנולוגיות, מערכות נשק, ושיטות חקלאות.מאז ה-7 באוקטובר 2023 נדמה שנולדה כאן גם טכנולוגיה מסוג אחר: חוסן אנושי. ישראל היא מדינה קטנה.אבל שוב ושוב היא הופכת למעצמה בתחומים שונים. ואולי זה לא במקרה. כי הרבה מהדברים
