.

איך כרטיס טיסה אחד להודו הפך, רק בדיעבד, לאחת התחנות המשמעותיות בדרך המקצועית והאישית שלי. לפני 27 שנים מישהו קנה לי כרטיס טיסה להודו. בכלל לא היה לי מושג עד כמה הטיסה הזאת תשפיע על החיים שלי. בשנת 1999 בכלל לא תכננתי להגיע לאשרם של אושו בהודו.למדתי אז בריאות הוליסטית בניו יורק אצל ג'ושוע רוזנטל.

חשבתי שהטעם שלנו בסרטים אומר משהו על מי שאנחנו. ואז הבנתי שהמציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. אתמול "תפסתי" את לינאי צופה בג'יימס בונד. למען האמת, זה לא באמת הפתיע אותי.היא אוהבת גם סדרות קוריאניות של אקשן ופנטזיה. ואני? אני בדיוק להפך.תנו לי סדרה על זוגיות. על אהבה. על יחסים. על אנשים שמנסים להבין זו את

סרט אחד על חסרי בית, זיכרון מניו יורק, ריטריט שבו חייתי כהומלס במשך שלושה ימים, ומה שלמדתי על טראומה, הקשבה והצורך האנושי שיראו אותנו באמת. יש סרטים שלא נגמרים כשהכתוביות עולות. כך הרגשתי אחרי שצפיתי ב"מפרץ השמש". זהו סרט תיעודי שמלווה את דיירי חניון הקרוואנים "מפרץ השמש" באילת. בלי לנסות להסביר אותם. בלי להפוך אותם

למה דווקא שיעור יוגה רך חידד לי שני שיעורים חשובים על תנועה, הקשבה והיכולת לבחור מחדש מה נכון לגוף שלי. הבוקר הלכתי לשיעור יוגה. הוא הוגדר כשיעור רך, אבל כבר במהלכו הרגשתי כמה פעמים שהגוף שלי עובד קשה. אחר כך הגיעו גם הכאבים, במיוחד בגב התחתון, ויצאתי עם תחושה שהגוף פשוט התפרק. אחרי השיעור הלכתי

מה שלמדתי מלוחם־פרמדיק על ההבדל בין תפקוד לחוסן – ועל הרגע שבו גם הגוף שלי ביקש סוף סוף להרפות. באחד הסמינרים של כפר מעבר פגשתי לוחם-פרמדיק מיחידת עילית. אדם שבזמן אמת מסוגל לעשות דברים שרובנו אפילו לא יכולים לדמיין: להיכנס למסוק, לנחות בשטח לחימה, להגיע לפצוע תחת אש, לטפל בו תוך כדי טיסה בזמן שהמסוק

על הרצון לדעת מה קרה, על אי-הוודאות שפגשתי כקורא, ועל מה קורה כשמפסיקים לנסות למלא את החללים הריקים. חבר העלה פוסט שהוא עבר ניתוח. הייתה שם תמונה שלו עם צמיד בית חולים ואצבע משולשת למצלמה. בהמשך הוא כתב על הרגע הזה שבו שוכבים על מיטת הניתוח, מוקפים באנשים זרים, כשכבר אין במה להיאחז. הרגע שבו

מה קרה כשקהילת גברים בת 23 שנה הפסיקה לדחוף, ויתרה על שיווק ותוכניות גדולות, ובחרה להקשיב למה שבאמת מבקש להיוולד. אולי שיווה מת. החדר השתתק. עשרים ושלוש שנה של מפגשי גברים. אלפים שעברו דרכם. חברויות, אהבות, שותפויות, יוזמות, קהילות ומיזמים שנולדו מתוך המפגשים האלה. ואז מישהו אמר את מה שאף אחד לא העז לומר בקול.אולי

לפעמים רק בסוף מבינים שהתבקשת להשתתף בחזון שלא ידעת שקיים לפני כמה שנים לינאי החליטה שאני צריך לגדל זקן. לא זיפים.לא זקן קצר. זקן. ככל שהוא התארך, כך התרבו הדעות מסביב. "זה ארוך מדי.""זה עושה אותך מבוגר.""זה כבר זקן של סבא." אבל לינאי נשארה עקבית. "זה יפה לך." אז המשכתי לגדל.חודש ועוד חודש.והזקן הלך והתארך.

יום אחד של עומס, מוסכים סגורים, רמי לוי, חבר טוב וטראנס במכונית – כל הדברים הקטנים שעזרו למערכת שלי לחזור להעביר הילוכים. יש ימים שבהם הכול מרגיש קצת יותר מדי. העומס כבר לא נשאר רק בראש. הוא מתחיל להופיע גם בגוף. ולפעמים – גם דרך הרכב. היום הייתי בדרך אל המטפלת שלי. ממש שמח שסוף

איך חורשה שקטה בתל אביב, שיעורי צ’י קונג ובית קפה אקולוגי עם ארונית כוסות הפכו לחלק מהחיים שלי. יש מקומות שאנחנו לא רק מגלים אותם.הם גם מגלים אותנו מחדש. כך קרה לי עם חורשת רדינג ברמת אביב הירוקה.חורשה ענקית, שקטה, מלאה פינות נסתרות של טבע, צל ופרטיות – מקום שכמעט קשה להאמין שקיים בתוך תל

זיהוי רמת האנרגיה במערכת העצבים סרטון הדרכה לזיהוי מה מתרחש אצלי במערכת העצבים – מה רמת העוררות שלי, והאם נעים לי או לא נעים לי. ההדרכה הזו היא חלק מסמינר "כפר מעבר" לצוותי לוחמים, למען מעבר מיטיב משדה הקרב חזרה אל החיים. בסרטון זהר וילסון, אחד המנחים המובילים בעמותת כפר מעבר, מסביר על מערכת הצירים

יום לפני סמינר אינטנסיבי עם צוות לוחמים, דווקא הזמן עם בת הזוג והבת שלי הפך ממשהו שחשבתי שאין לי אליו פנאי – למשאב שהחזיר אותי לעצמי. יש רגעים שבהם דווקא לפני משימה גדולה וטעונה –הדבר הכי אחראי שאפשר לעשות הוא לעצור רגע ולחזור לחיים עצמם. הלילה אני יוצא לשלושה ימים להרי ירושלים להנחות סמינר לצוות

מנסיעה על אופנוע בניו יורק אל שבוע בכי בהודו יש נסיעות שלא שוכחים. בשנת 2001 בניו יורק, חבר שלי ערן ביקש שאבוא אתו לאיזה סידור.הוא הציע לקחת אותי על האופנוע שלו. אני לא אוהב שמרכיבים אותי.נהגתי על אופנועים – בארץ, בהודו, בתאילנד – אבל לשבת מאחור, בלי שליטה, זה סיפור אחר. ערן אמר: זו הדרך

ישבתי מול מייסד CNN, מצפה ללמוד איך עושים כסף. אבל הוא דיבר דווקא על אחריות לעולם היום נפטר טד טרנר – האיש שהקים את ערוץ החדשות הבינלאומי CNN, ושזכיתי לשבת מולו ולשמוע אותו מקרוב. אז התאכזבתי ממנו מאוד. כשהוא הגה את הרעיון של ערוץ טלוויזיה שמשדר רק חדשות, 24 שעות ביממה, רבים היו בטוחים שזה

על משפט שנשמע חמוד למבוגרים – ועל איך הוא מרגיש מהצד של הילדים שלא באמת מכירים אותנו יש משפט אחד שמבוגרים אומרים לילדים –והם בכלל לא מבינים כמה הוא מעצבן. “יואו, אני זוכר אותך כשהיית כזה קטן.” עוד לא פגשתי ילד או ילדה שאוהבים את המשפט הזה. גם הבת שלי לא. היא בת 16 היום,וכבר

על דפוס אישיות שנשענת על עצמה, רגע אחד של שיתוף, והכוח שיש בלא להישאר לבד כל הסיפור הזה חזר אליי היום, בעקבות שיחה עם חבר. לפני כמה שנים הזמנתי אותו לשיווה – פסטיבל התפתחות לגברים שאני הולך אליו כבר הרבה שנים.זו הייתה הפעם הראשונה שלו. רק היום, כשנפגשנו לקפה, הוא סיפר לי כמה זה היה