כתיבה אישית וטיפולית על גוף ונפש, מתוך מחשבות, חוויות ותובנות שנולדו לאורך השנים במפגש עם אנשים, עם טיפול, עם תנועה ועם החיים עצמם.
כאן תמצאו סיפורים, שירים, התבוננויות ורשימות מהדרך — כאלה שנכתבו מתוך הקשבה, ניסיון ורצון לגעת במה שחי, מורגש ומשתנה.
נסיעה אחת על גג רכבת משא בהרי אקוודור, והשאלה שנשארה איתי על הגבול שבין ביטחון לחופש. בשנות התשעים נסעתי על גג של רכבת באקוודור. כשאני אומר על הגג, אני מתכוון ממש על הגג. בלי מושבים, בלי מעקה, בלי חגורת בטיחות ובלי שום דבר להחזיק בו. פשוט עשרות תיירים יושבים על גגות הקרונות. והגגות אפילו לא
רגע קטן מתחילת לימודי הצ'י קונג שלי, שלימד אותי משהו על הקצב שבו אנחנו מסוגלים לקלוט דברים. בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי ללמוד צ'י קונג אצל המורה שלי, ארז מאיר דישבק, חזרתי יום אחד הביתה נרגש. סיפרתי לבת הזוג שלי שבאותו יום ארז נתן בשיעור הסבר מסוים על אחד התרגילים. זה היה הסבר משמעותי מאוד
למה לא הצלחתי לצלוח את "סיינפלד" ו"חברים", ומה מצאתי דווקא בג'רי סיינפלד בן ה-72. לא הצלחתי להתחבר ל"סיינפלד". אני יודע שזו נחשבת לאחת הסדרות הקומיות הגדולות והחכמות שנעשו, ושיש אנשים שמצטטים ממנה סצנות שלמות עד היום. ניסיתי. באמת שניסיתי. נדמה לי שצלחתי בערך שלושה פרקים. קריימר הצחיק אותי, היו סיטואציות מצחיקות, ויכולתי להבין את החוכמה
לפני ארבע עשרה וחצי שנים התלבטתי אם לשכור בית ישן עם חצר מוזנחת. שאלתי גם את בת השנתיים שלי. לפני ארבע עשרה וחצי שנים באתי לראות בית להשכרה, יחד עם הבת שלי, שהייתה אז בת שנתיים. הבית היה ישן וריק לגמרי. בלי רהיטים, בלי חפצים, בלי שום דבר שנותן תחושה של בית. קשה להיכנס למקום
תעודת הוקרה אחת חשפה כמה הוא זקוק שיראו אותו, ושינתה גם את האופן שבו אשתו ראתה אותו. לפני כמה שנים הכרתי אדם בעל אמצעים, שהחליט לקחת את המשאבים שלו ולעשות איתם משהו טוב. הוא יצר מיזם שבו מימן מכיסו ריטריטים לאנשים שעברו חוויות חיים לא פשוטות. המשתתפים לא שילמו דבר. הוא גייס צוות, דאג לכל
מה שני חתולים באמצע הכביש לימדו אותי על מלחמות ועל מה שאנחנו מפסיקים לראות. פעם, כשגרתי בתל אביב, שמעתי יללות חזקות מהרחוב. יצאתי למרפסת וראיתי שני חתולים זכרים גדולים בקרב אכזרי. הם הסתערו זה על זה באמצע הכביש, נחושים לפצוע ואולי אפילו להרוג. מכוניות חלפו לידם, כמעט דרסו אותם, אבל הם אפילו לא שמו לב.
על בחור ממזרח ירושלים, שנה של לילות בדֶּלִי בניו יורק, עסק שנראה כמו הזדמנות מצוינת, והחיים שקיבלו תפנית אחרת לגמרי. בשנות השמונים עבדתי בעיר העתיקה בירושלים. שם הכרתי בחור ערבי צעיר שעבד באחד העסקים באזור. כעבור כמה שנים עברתי לניו יורק, וגם הוא הגיע לשם. כשפגשתי אותו שוב בניו יורק, הוא כבר היה קצת מישהו
מה שלושה כלבים על הר באקוודור לימדו אותי על הכנה, ניסיון והדברים שאנחנו פשוט מתרגלים לחיות איתם. בשנות התשעים יצאתי לטיול באקוודור עם מי שהייתה אז בת זוגי. הגענו לעיירה קטנה ונחמדה בשם באניוס, שפירוש שמה בספרדית הוא 'מרחצאות', על שם המעיינות החמים שנבעו שם מהאדמה. יום אחד יצאנו למסלול הליכה בהרים. טיפסנו במשך שעות
הסיפור המוזר של השעון שתלוי על העץ במרחב הטיפולים שלי במרחב הטיפולים שלי יש שעון. המרחב נמצא בחוץ, בחצר, בין העצים. יש בו ספה למטופלים, כורסה בשבילי, והשעון תלוי על ענף של עץ. ויש לו תכונה משונה. כל עוד יש כאן פעילות של אנשים, הוא עובד. זה לא חייב להיות בזמן טיפול. גם אם אני
על הפסקת סיגריה אחת בקצרין, חברות של יותר מארבעים שנה, ומה שאפשר לגלות כשעוצרים לרגע באמצע האוכל נסעתי לצפון רמת הגולן לבקר את כרמל, חבר שלי כבר יותר מארבעים שנה. הכרנו בשנות השמונים, כששירתנו יחד על סטי"ל בחיל הים. מאז נשארנו חברים ושמרנו על קשר לאורך השנים, גם בתקופות הארוכות שבהן לא גרתי בארץ. הביקור
במשך שנים חשבו שתפקידה מסתיים בגיל ההתבגרות. מחקרים חדשים מציירים תמונה אחרת, ומחזירים לדיון גם תרגול עתיק של הצ'י קונג. בצ'י קונג יש תרגיל שבו טופחים בעדינות על מרכז החזה, באזור שבו נמצאת בלוטת התימוס. זהו תרגול עתיק, שממשיך להיות חלק מתרגול הצ'י קונג גם כיום, גם אצל אנשים מבוגרים. עובדה מסקרנת, משום שעד לא
מה שלימד אותי מנהג נישוק המזוזה על מעברים, נוכחות, וההבדל בין אוטומט לכוונה. לפני הרבה שנים השתתפתי בשיעור יהדות באחד המרכזים בתל אביב. במקום הייתה בחורה צעירה, בשנת שירות, שעבדה בתפקיד מנהלתי. במשך כל השיעור היא התרוצצה ממקום למקום – יצאה מהמשרד, חזרה אליו, סידרה דברים בחדרים אחרים, שוב יצאה, שוב נכנסה. ובכל פעם שעברה
לכבוד יום הולדת 80 לשלום חנוך – וידוי קטן על "מאיה", "Angie", ועל התחושה המוזרה של להיות קצת שונה בטעם. שלום חנוך חוגג 80, וזו קודם כול הזדמנות להגיד מזל טוב. אני מאוד אוהב את שלום חנוך. יוצר נהדר, שהמוזיקה שלו מלווה אותי כבר המון שנים. הייתה לי גם הזכות, כנער בשנות ה־70, לראות אותו
מכל מי שיכול היה להציל לי את האוזניים, זה היה דווקא רופא קרבי מ-669. לפני שנה הנחיתי סמינר לצוות הרפואי של יחידת 669, במסגרת עמותת כפר מעבר, שמלווה לוחמים במעבר מהלחימה חזרה אל החיים. באתי לשם כדי לתת.להעניק מרחב של נשימה, הקשבה ועיבוד לאנשים שעברו מצבים שרובנו אפילו לא יכולים לדמיין. לא ידעתי שאחד המשתתפים
איך גיליתי את המזגן הפנימי שלי. לפני כמה שנים לימדתי בפסטיבל שהתקיים באמצע חודש יולי. פעילויות רבות התקיימו בחוץ – ההופעות, מסיבות הריקודים, מתחם האוכל, בר השייקים, פינות הישיבה. היו גם מבנים ממוזגים שבהם התקיימו הסדנאות, ולא פעם הייתי צוחק עם האנשים שנכנסו אליי לסדנה. "הגעתם בשביל הסדנה, או בגלל המזגן?" יותר מפעם אחת אנשים
שני סיפורים משתי זוגיוֹת שונות לימדו אותי שלפעמים דווקא הציפייה, גם בלי לחץ ובלי דרישה, מרחיקה את הקרבה שאנחנו כל כך רוצים. בסוף שנות העשרים שלי גרתי בניו יורק. טסתי עם בת זוג לחופשה בפלורידה. כשירדנו מהמטוס החזקתי לה את היד, ועם האצבע ליטפתי קלות את כף ידה, כמו רמז שובב למה שמחכה לנו כשנגיע
מה ששני אנשים שעוררו סערה, שוליים של דף במחברת, פרשת פנחס ועמוד השדרה לימדו אותי על קיטוב, מרווחים והמרכז האנושי. בזמן האחרון אני נתקל שוב ושוב בידיעות על שני אנשים שונים.כל אחד מהם, בדרכו, מעורר סערות.כל אחד מהם מצליח להרגיז ציבור אחר.וכל אחד מהם גם זוכה לתמיכה מצד אנשים שרואים בו קול חשוב. ככל שאני
איך ההכנה לראיון מצולם לימדה אותי משהו על מערכת העצבים, על יצירת מרחב בטוח ועל הדרך שבה מתחילה שיחה משמעותית. עוד לפני שהמצלמות נדלקו, מערכת העצבים שלי כבר ידעה שאני עומד להתראיין. שלוש מצלמות. מיקרופונים. אולפן. גם אחרי שנים של עמידה מול קהל, יש משהו בסיטואציה הזאת שמפעיל את הגוף. אבל שי לא התחיל את
