כתיבה אישית וטיפולית על גוף ונפש, מתוך מחשבות, חוויות ותובנות שנולדו לאורך השנים במפגש עם אנשים, עם טיפול, עם תנועה ועם החיים עצמם.
כאן תמצאו סיפורים, שירים, התבוננויות ורשימות מהדרך — כאלה שנכתבו מתוך הקשבה, ניסיון ורצון לגעת במה שחי, מורגש ומשתנה.
במשך כמה שנים, כמעט כל ביקור שלי בארץ התחיל באותו טקס קטן ולא מתוכנן. בשנים הראשונות שבהן גרתי בניו יורק, כמעט בכל פעם שהגעתי לביקור בארץ, היו לוקחים אותי הצידה בנתב"ג. זה קרה בכל מיני שלבים של הכניסה לארץ. לפעמים באזור ביקורת הדרכונים, לפעמים במכס, לפעמים ליד איסוף המזוודות. פעם אחת הגדילו לעשות: רק ירדתי
רציתי רק לדאוג לילד. ואז זיהיתי למי בדיוק הערתי. לפני הרבה שנים נסעתי במכונית באיזה יישוב בארץ, כשלפתע חלף על פניי טרקטורון במהירות מטורפת. נהג בו גבר, ולידו ישב ילד קטן. הטרקטורון חתך ימינה בחדות והמשיך לטוס, ואני זוכר שחשבתי: אוי ואבוי. יש שם ילד. אז התחלתי לנסוע אחריו. הוא פנה ימינה, אחר כך שמאלה,
על שפת האגם, בין משיכה לאימה. לפני הרבה שנים טסתי לכנס בעיר ניו יורק. בסיום הכנס יצאתי צפונה מהעיר, לאשרם בטבע שאהבתי מאוד עוד מהשנים שבהן גרתי בניו יורק. מקום קטן ונעים, עם מדיטציות, יוגה, טבע ואוכל בריא. הפעם הזמינו אותי להעביר שם הרצאה. בין המשתתפות הייתה אישה אחת שנראתה לי מוכרת. היה משהו מאוד
במשך חודשים חזרתי שוב ושוב לרופא עם דלקת ריאות. בסוף חבר אחד הסתכל עליי והבין משהו שהרופא פספס. בתחילת שנות ה-90, כשהייתי בחור צעיר בן 24 ורק עברתי לניו יורק, הייתי מבקר קבוע אצל הרופא. כל כמה שבועות הייתי מגיע אליו, והאבחנה הייתה קבועה: דלקת ריאות. הוא כמעט לא היה מסתכל עליי. תוך כדי שדיבר
עגלות הקפה מתרבות, המאפים מצטלמים נהדר – ואני עדיין מחכה לעגלה שתציע משהו אחר. כבר תקופה ארוכה שהאינסטגרם שלי מלא בפרסומים של עגלות קפה. נדמה שבכל שבוע נפתחת עוד אחת. ואז אני נכנס לראות מה יש בה. קרואסון. דניש. בורקס. עוד מאפה. משהו עם שוקולד. משהו עם גבינה. בצק, בצק, בצק, בצק. וכל עגלת קפה
סדנה שהצליחה מאוד, ולימדה אותי למה לא כל תנאי שמצליחים להסתדר איתו הוא תנאי שכדאי להסכים לו. "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", שר דודו טסה. מסתבר שלרעיון הזה יש שורשים הרבה יותר עתיקים. כבר ב־1754 הופיע באנגלית משפט ברוח דומה: בניסיונות אמיצים, אפילו להיכשל זה מפואר. אני אוהב את הרעיון הזה. ובאחת הסדנאות שהעברתי אחרי
להיות עם אדם במקום שבו כבר לא נכון להבטיח שיהיה בסדר. כשהייתי בן 13 לאבא שלי היה התקף לב.הוא היה אז בן 38. ההתקף מחק 80% משריר הלב שלו.הוא נשאר עם לב שמתפקד רק ב-20%. הוא אושפז בטיפול נמרץ.נאבקו שם על חייו ימים שלמים,כולל מכות חשמל. אני זוכר את היום שבו אימא וסבתא שלי הוקפצו
פעם הייתי כל כך מרוצה מהדרך שמצאתי להתמודד עם נהגים צופרים, שאפילו רציתי שיצלמו אותי עושה את זה לטלוויזיה. בצעירותי גרתי בתל אביב, ברחוב קטן ושקט. מדי פעם הייתה עוברת בו מכונית, ואם לפניה נסעה מכונית קצת לאט מדי לטעמו של הנהג, מיד הייתה מגיעה הצפירה. ישראלים הרי אוהבים לצפור. וברחוב מגורים קטן ושקט, כל
על הפיתוי לעשות משהו, ועל הפעמים שבהן עדיף פשוט לא להפריע לפני כמה שנים נכנסו לי מים לאוזן בבריכת שחייה. התחושה הייתה מאוד לא נעימה, וכמו שקורה במצבים כאלה, מיד רציתי לעשות משהו כדי לגרום למים לצאת. לקחתי מקלון אוזניים וניסיתי בעזרתו להוציא את המים. ההתעסקות הזאת לא הסתיימה טוב. התפתח באוזן זיהום, ונאלצתי ללכת
תעלומה קטנה שאף חתול אחר בסביבה לא הצליח לפתור. לפני שבע שנים התחילה להגיע אל החצר שלנו חתולה. בהתחלה היא פשוט באה לבקר הרבה. אחר כך גילינו שהיא בהיריון, ואז היא נעלמה לכמה שבועות. יום אחד היא חזרה, והפעם עם גור חתולים. היא נשארה איתו אצלנו כמה שעות – לפעמים בתוך הבית ולפעמים בחצר –
שני אנשים במעיין הזכירו לי אלפי בני נוער, 32 כלבים וצפירה אחת בטוקיו. אתמול הלכתי לטבול במעיין באזור שבו אני גר. באתי לקחת לעצמי שעה של הפסקה – להיכנס למים, להירגע, למצוא קצת שקט נפשי. לא היו שם הרבה אנשים. היינו בסך הכול שלושה: בחורה, בחור ואני. הבחורה ישבה עם הטלפון והקשיבה לדברים דרך הרמקול.
השיעור הראשון שלי בפוליטיקה של האקדמיה בתחילת שנות התשעים, במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלי באוניברסיטה בארצות הברית, לקחתי קורס בפסיכולוגיה של החינוך המיוחד. באחד המבחנים היו רק חמש שאלות. אחת מהן דרשה איזשהו חישוב סטטיסטי. עשיתי את החישוב, הראיתי את דרך החשיבה, והגעתי לתוצאה: 20.1 כשהמרצה החזירה את המבחנים, גיליתי שקיבלתי 80 מתוך 100. ארבע תשובות
על המעבר מהזדהות עם מקום העבודה למחויבות למה שאנחנו מביאים איתנו, גם כשהמקום משתנה. חבר סיפר לי לאחרונה שאחרי הרבה שנים במקום עבודה אחד, הוא פוטר. הוא מצא עבודה חדשה, טובה, מתאימה לו, עם תנאים טובים, ובכל זאת משהו הרגיש לו אחרת. זה לא היה התפקיד ולא התנאים. זו הייתה תחושת השייכות. במקום הקודם הייתה
ארבע חתיכות דשא שמתו, שלוחות שהמשיכו לצמוח מתחת לאדמה, ומה שאפשר ללמוד ממה שנראה כאילו כבר נגמר. ידיד שלי, שי משיח, הוא מורה בכיר ומאוד כישרוני לפסיכודרמה, שמכשיר אנשים להיות מנחים בתחום. יום אחד שי עשה דשא בגינה, כזה שמגיע במרבדים – חתיכות מוכנות שפורסים על האדמה וכמעט מיד יש דשא. בסוף נשארו לו ארבע
איך קרה שדווקא כשבחרנו להסתפק במועט, גילינו שקיבלנו הרבה יותר. לפעמים אתה עושה בחירה שנראית די פשוטה, ורק אחר כך מגלה עד כמה היא הייתה מדויקת. כשהחלטנו להקים בריכת אינטקס בחצר, היה לי ברור שאני לא רוצה בריכה ענקית. לא רציתי משהו שדורש כמויות אדירות של מים, וגם לא הרגשתי שיש לנו צורך בבריכה גדולה
לפעמים המציאות מניחה על השולחן אפשרות שלא חשבנו עליה כשגרתי בארצות הברית, יום אחד מצאתי זרוק ברחוב שולחן עגול. שולחן כבד, עם רגל ותחתית מברזל ופלטה עגולה וכבדה, שמעליה היה מודבק לינוליאום. הבאתי אותו הביתה, ועלה לי רעיון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. רציתי להביא חרסינות, לשבור אותן לחתיכות ולעשות מהן פסיפס על כל השולחן.
נסעתי לשמונה ימים לבד, אחרי שכל הניסיונות למצוא מישהו שיצטרף אליי נכשלו. בדיעבד, טוב שכך. לפני הרבה שנים ראיתי בפייסבוק פוסט של זוג ישראלי שחי בברלין. הם כתבו שהם מגיעים לארץ ומחפשים לעשות חילופי דירות. גרתי אז בתל אביב, ומשום מה פשוט עניתי להם כן. בלי לחשוב יותר מדי. די מהר, אחרי שהם ראו את
איך עבודה שהייתה פעם חלום חיי הפכה למשהו שכבר לא רציתי להיות חלק ממנו, ומה למדתי שנים אחר כך על התשובות שאף אחד אחר לא יכול לתת לנו כרטיס הביקור הראשון שקיבלתי בחיי היה במשרד פרסום בניו יורק.הייתי אז עוזר הפקה – אחד שמתרוצץ עם תיקיות בין מחלקה למחלקה. בין הגרפיקאים לקופירייטרים,לבקרת איכות, לארט דירקטור,
