.

האדם המודרני אינו יודע ליפול מבלי להיפגע. לרוב בנפילה האדם ישלח את הידיים קדימה והתוצאה עלולה להיות שברים במפרק כף היד, במרפק, ובכתף. כדי לבסס ביטחון תנועתי כדאי ללמוד עבודת רגליים כמו “שושנת הכיוונים” אותה נלמד בשיעור שבסרטון הזה. השיעור בנוי מהחלקים הללו: חלק א חימום: שבשבת, שבשבת על העקב, שבשבת על הכריות, הנעת הגוף

נכתב היום בעיתונות: “הממונה על המאבק בקורונה, פרופ’ נחמן אש, אמר הבוקר (ראשון) בראיון בכאן ב’ כי ישנה חשיבות נמוכה לעטיית מסכות באוויר הפתוח וכי אפשר לוותר עליהן. ואולם, לדבריו, כדי לא לעורר בלבול בקרב הציבור וכדי לנקוט משנה זהירות מפני התפשטות נוספת של התחלואה, בשלב זה החובה לעטות מסכות בכל מקום תיוותר בעינה.” על

ליל הסדר הוא זמן טוב לתהות על מהו סדר, מה פירושה של המילה סדר. לשם כך עלינו להתרחק מספיק כדי לראות את העולם בפרספקטיבה רחבה יותר. הכול מעגל עם התחלה, סוף, ושוב התחלה. נשמע פשוט אך זה מאוד מבלבל. יום הופך ללילה ושוב ליום, עונות מתחלפות, וגם בעולמות החי והצומח נולדים, מתבגרים, מתים, ושוב נולדים.

בילדותי היה לי חבר שגר בבניין סמוך לזה של משפחתי. זכור לי חג חנוכה אחד בו בצבץ ראשו מחלון חדרו וכשקלט אותי משחק במרפסת, קרא אליי, “בוא, אנחנו מכינים סופגניות”. התייצבתי בביתו בתוך כמה דקות. אבא דובון, אימא דובה, ודובון ילד עמדו במטבח ביתם ליד סיר ענק מלא בשמן רותח. כן, חברי והוריו סבלו מעודף

לפני שנים רבות אבא שלי יצא לפנסיה מוקדמת. בעוד שחבריו הביעו חשש מפרישה מחיי העבודה, כולל הרגשות הנלווים של להפוך לבלתי נחוצים, אבי התענג על הזמן הנוסף שעמד לרשותו. הוא החל לצאת לטיולים בארץ ובעולם, לצלם, ולבלות יותר זמן עם בני משפחה וחברים. הוא גילה שאת מרבית ההנאה מספקים לו “דברים פשוטים”: למלא טוטו, לצפות

לפני כמה שבועות המתינה לי בתיבת הדואר גלויה עם הכיתוב: אנחנו loveat ורצינו להזמין אתכם לקפה של בוקר חינם – עלינו. רק בשבילכם. לקבלת הקפה, רק תגיעו עם הגלויה לבית הקפה שלנו. זה הכל. להפתעתי מרבית השכנים בבניין לא גילו התלהבות גדולה מההזמנה וזרקו את הגלויות אל פח הניירות שליד תיבות הדואר. למרות שאיני שתיין

עברו שעתיים של נהיגה ולפנינו שעתיים נוספות. נכנסנו לתחנת דלק. בזמן שנתתי למכונית לשתות, תמר קנתה מיץ תפוזים. היינו לאחר שלושה ימים בהם הנחנו סדנת ניקוי מיצים מוצלחת בבית הארחה במדבר. היינו עדים לתהליכים שעברו שלושים איש ואישה. כל אחד והתהליך שלו: גמילה מסוכר, מלח או קפאין, הגילוי שתחושת רעב אינה קשורה לכמויות המזון, תגובות

הממשלה בישראל מסבסדת מזונות הפוגעים בבריאות אזרחיה כמו לחם לבן, סוכר, ומוצרי חלב תעשייתיים. זהר צמח וילסון מציע רעיון מהפכני לסבסוד בחסות הטבע. חינם ובריא. אנחנו חיים במדינה עם פיצול אישיות בנושאים שונים – מדיניים, כלכליים, וחברתיים. כחלק משאריות הסוציאליזם ההולך ונבלע בקרבו של הקפיטליזם, קיים בישראל סבסוד ממשלתי על מוצרי מזון שהוגדרו כמצרכי יסוד.

ידידתי אביטל סבג היא מומחית לרפואה ותזונה טבעית ושפית יצירתית למאכלים בריאים וטעימים. לפני זמן מה פורסמה כתבה של אביטל אודות מאכלים בריאים לילדים. לאחר שאותה כתבה הועלתה גם לאינטרנט, החלה חגיגת הטוקבקיסטים (מפרסמי התגובות) שטענו שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד – בחיים האמיתיים ילדים לא רוצים לאכול מזונות בריאים. הגדיל לעשות טוקבקיסט אחד שכתב שברור

כבר למעלה מעשור שאני עוסק בייעוץ בריאות ותזונה אינטגרטיבית הן בארה”ב והן בישראל. לעיתים אני נשאל אודות השוני בין חווית העבודה עם לקוחות אמריקאים לבין זו עם הישראלים. זה נכון, האמריקאי השמן “גדול” בהרבה מחברו הישראלי, מסעדות מזון מהיר נפוצות הרבה יותר בארה”ב מאשר בישראל, וירקות כמעט ואינם נוכחים כלל על שולחנו וצלחתו של האמריקאי

לקראת חג השבועות האחרון הוזמנתי להתארח בתוכנית הטלויזיה “ערב חדש”. נושא הראיון היה האם חלב בריא או מזיק. כל תלמיד שנה א’ בבית ספר למשחק יודע שעל הבמה אם אין קונפליקט אז אין עניין. על כן ארחו אותי בתוכנית כמייצג הבעייתיות שבחלב ואת הדיאטנית הקלינית אדוה לוי מבית החולים שיבא כמצודדת נלהבת בחשיבותו ובריאותו של

תושב כפר קטן ונידח הגיע לגיל מאה. עיתונאית עירונית הגיעה אל ביתו הצנוע כדי לראיין אותו. לאחר שהזמין אותה לשבת בסלון, היא שלפה פנקס קטן ועט ואמרה לו “ספר לי בבקשה כיצד הגעת לגיל המופלג הזה.” בעודו אומר לה שהסוד טמון בכך שהוא אינו מעשן, אינו שותה אלכוהול, ואינו מתעסק עם נשים, נשמע לפתע מהמטבח

בשיעור יוגה לפני שנים רבות המורה הכניסה אותנו לעמידת ראש לכמה דקות תמימות. את הזמן בו שהינו במהופך היא ניצלה כדי להקריא לנו מתוך הבהגאוואד גיטה, אחד מכתבי הקודש ההינדיים הפופולריים שנכתב בסביבות 2000 לפני הספירה. פירוש שמו של הספר הוא “שירת האל” והוא כולל פרקים בתיאולוגיה ובאתיקה. נתון לחסדיהם של המורה וכוח המשיכה לא

בילדותי אחי ואני חלקנו כמה משימות פשוטות בניהול משק הבית. לרוב זה הסתכם בהשקיית הגינה או קניות במכולת השכונתית. היום, עם פריחתם של הסופרמרטקים הגדולים, קיימת התרפקות נוסטלגית על אותן מכולות שכונתיות ההולכות ונעלמות מן הנוף. אינני חסיד גדול של סופרמרקטים. המראה של אמא לשני ילדים קטנים הדוחפת עגלת קניות עמוסה בשמיניית בקבוקי קולה של

לפני 17 שנים התנתקתי משידורי הטלוויזיה. ההתנתקות הזו התרחשה דווקא בניו יורק, דווקא בתקופה בה עבדתי כסופרוויזר במשרד פרסום. אולי זו קצת צביעות: הפרסומאי שקץ בפרסומות, אך האמת שגם התוכניות והמסרים שלהן כבר לא באו לי טוב. צפייה בטלוויזיה הרגישה כאילו חיברו לי כבל USB למוח ועכשיו מתכנתים אותי להיות נתין נאמן, כלומר צרכן בזבזן.

בשנות התשעים של המאה הקודמת עבדתי כפרסומאי בניו יורק. אפשר לומר שהגשמתי את החלום האמריקאי. הייתי סופרווייזר במחלקת תקציבאות, עם משרד מרווח וחלון גדול ממנו ניבט מגדל האמפייר סטייט וחשבון הוצאות נדיב לאירוח הלקוחות. במילים אחרות: ארוחות שחיתות במסעדות יוקרה, בילויים במועדונים, לימוזינות, טיסות, ומנעמים נוספים. היו אפילו תקציבי פרסום מעניינים וחוויות ייחודיות כמו פגישת

יום אחד אלוהים רצה להחביא משהו מפני בני האדם. הוא כינס את כל המלאכים לפגישת התייעצות. “מהו מקום מסתור טוב אותו לא יגלה האדם?” שאל אלוהים. מלאך אחד הציע את הפסגה המושלגת של ההר הגבוה ביותר בעולם. אלוהים חשב לרגע ופסל את ההצעה, “הם הרי יתחילו לטפס כדי לכבוש את ההרים וימציאו מסוקים שיוכלו להגיע