כתיבה אישית וטיפולית על גוף ונפש, מתוך מחשבות, חוויות ותובנות שנולדו לאורך השנים במפגש עם אנשים, עם טיפול, עם תנועה ועם החיים עצמם.
כאן תמצאו סיפורים, שירים, התבוננויות ורשימות מהדרך — כאלה שנכתבו מתוך הקשבה, ניסיון ורצון לגעת במה שחי, מורגש ומשתנה.
על הטוב שמתברר לפעמים רק בהמשך, ועל האיחול שיהיה לנו גם טוב שמרגיש טוב כבר עכשיו. לא כל דבר שהוביל אותנו למקום טוב, או שבסופו של דבר עשה לנו טוב, הרגיש טוב בזמן שהוא קרה. לפעמים משהו שאנחנו מאוד רוצים לא קורה. אנחנו לא מתקבלים לעבודה שקיווינו לה. קשר מסתיים. תוכנית שבנינו מתפרקת. מישהו אומר
כשהם חוזרים לרקוד, לשיר ולשמוח – לפעמים מישהו אחר מחזיק לרגע את הכאב. באוקטובר 2023, שבועיים אחרי מתקפת 7 באוקטובר והטבח במסיבת הנובה, יצאה לדרך יוזמה יוצאת דופן של היער הסודי בקפריסין: ריטריט לשורדות ושורדי הנובה. התכוננו אליו הרבה. התלבטנו כמעט על כל דבר. היה ברור שאנחנו עובדים עם אנשים שעברו אירוע קיצוני ממש ימים
מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״ חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את
בתרבויות מסורתיות רבות – אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, אצל לוחמי הסמואי, וגם אצל שבטים אפריקאים – הלוחמים ששבו מן הקרב לא הורשו לחזור מיד אל הכפר. הם לא נכנסו ישר הביתה, לא התיישבו לשולחן המשפחה. קודם כול – הם עצרו. הם שהו במה שנקרא "כפר מעבר": מרחב זמני, בטוח, שבו יכלו לפרוק את המתח, לשחרר
שלוש שנים של רכיבה על אופניים לפגישות עם הפסיכולוג יגאל קידר – ומה שנשאר איתי מאז על טיפול, חיים והדרך המתפתלת ביניהם. הפסיכולוג שהיה לי לפני עשרים שנה נפטר השבוע.ונזכרתי בעליות לרגל שהייתי עושה אליו – רק שאצלי זה לא היה ברגל, אלא בדיווש על אופניים. ארבעים וחמש דקות רכיבה על אופניים לפגישה של ארבעים
מפגש אינטימי ביפו על דיכאון מול אבל, עבודת מעבר משדה הקרב לחיים, והאומץ להיכשל. יש אנשים שמגיעים לארץ וממלאים אולמות כי הם מוזיקאים.סטיבן ג'נקינסון ממלא אולמות כי הוא מדבר על מוות, על אבל ועל אחריות לחיים. ואני אחד מאלה שמתרגשים לשבת באולמות האלה. סטיבן הוא סופר, מורה ואיש ליווי לאנשים ולמשפחות לקראת המוות. במשך שנים
מסע בין חיי לילה פרועים ליצירת חוויה אחרת של גוף, תנועה ומפגש אנושי ב-1989 אבא שלי היה בביקור עבודה בניו יורק,ובזמן שהוא שם – עבר התקף לב. גרתי אז בתל אביב.חיים של מועדונים, לילות, יציאות. ופתאום – מציאות אחרת. טסתי לניו יורק מטעם המשפחה,כדי להיות איתו שם,לשהות לצידו עד שהוא יהיה כשיר לטוס חזרה לארץ.
לפני שיצאתי למסע החזון במדבר, שכחתי את הדבר הכי חשוב.לא את האוכל.לא את המים.לא ציוד. את מקל התפילה. רק אחר כך הבנתי –שהשכחה הזו כבר הייתה חלק מהטקס. לפני כמה שבועות יצאתי למסע חזון,או כפי שהוא נקרא במסורת שבט הלקוטה:הנבלצ’ייה (Haŋbléčeyapi) המשמעות המילולית של השם היא“בכי למען חזון"-תיאור פשוט וישיר של מה שמתרחש שם באמת.
על הדברים שעושים לנו טוב – עד הרגע שבו הם כבר לא עיתונאית באה לראיין את מולה נסרודין לרגל יום הולדתו המאה. היא שאלה אותו מה הסוד שלו לאריכות ימים. מולה ענה: אני לא שותה אלכוהול, אני לא מעשן ולא מתעסק עם נשים. בדיוק אז נשמעו מהמטבח קולות של דברים נשברים. העיתונאית נבהלה. אל תיבהלי,
מבוכה על סיפון ספינת טילים כשהייתי בחיל הים שירתתי על ספינת טילים. היינו יוצאים להפלגות ארוכות, כמעט בלי לישון בלילות, וכשסוף סוף חזרנו לנמל ונקשרנו לרציף, חלק מהצוות הלך לישון, בזמן שאחרים נשארו במשמרות. באחת הפעמים התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין מטושטש לגמרי מעייפות, עם הצהוב בעיניים. בשירותים בחדר הנגדים היה תור, ואני הייתי צריך
חשבתי שנחיה בדו-קיום. הוא חשב קצת אחרת. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי מול המחשב, ופתאום ראיתי עכבר קטן יוצא מתוך המדפסת שעל השולחן. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אוקיי, יש עכבר בבית. צריך להיפטר ממנו. אבל אז הסתכלתי עליו. הוא היה קטן. אפילו חמוד. אמרתי לעצמי, נו טוב. אם הוא בחר לגור לו בתוך המדפסת, שיגור. הוא
על מה שאנחנו קוראים, למה אנחנו מאמינים, ואיך סיפור הופך לאמת כשהייתי בן 16 ירדנו שלושה חברים לכמה ימים לאזור ים המלח. ישנו על החוף, ובאחד הימים יצאנו לטיול בנחל דוד. עברנו את המפל הגדול ועלינו מעליו, ובאיזשהו שלב הגענו למקום שבו המים היו מאוד רדודים. גילינו שאם מזיזים כמה אבנים ועושים מעין סגירה קטנה,
מה ששוטר קפריסאי ראה בי באותו ערב באוקטובר 2023, שבועיים אחרי מתקפת חמאס על ישראל והטבח במסיבת הנובה, הנחיתי ביער הסודי בקפריסין בריטריט לשורדים ושורדות מהמסיבה. במשך כמה ימים היינו יחד קבוצה של צעירים, מנחים ואנשי צוות, ובערב האחרון החבר'ה ארגנו מסיבת טראנס באחת הווילות. באיזשהו שלב היו דפיקות בדלת. כמה מהחבר'ה ניגשו לפתוח, ראו
על זוג לא נשוי, ישיבה חרדית, מגורים ברובע המוסלמי ודוגמה קטנה לדו-קיום בירושלים העתיקה. במהלך חיי הלכתי ללמוד ממורים שונים, מתרבויות שונות ומחוכמות שונות. אשראמים בהודו, שמאנים ביבשת אמריקה, ואם כבר שמאנים – אז גם אצל השאמנים שלנו: ישיבות חרדיות. כחלק מאותה חקירה יהודית הלכתי ללמוד בישיבה של הרב דב-בר פינסון בברוקלין וגם הגעתי לירושלים
בסוף היום בבסטה בשוק הכרמל נפתח אצלי משהו חדש. לפני עשרים שנה חזרתי מארצות הברית לישראל. הייתי בן ארבעים, ולא הייתה לי עבודה. זה היה מעבר קצת מוזר. בניו יורק כבר הייתי מטפל מוכר, והיה לי מרכז לבריאות הוליסטית שהקמתי וניהלתי. היו אנשים שהכירו אותי, היו מטופלים, היה לי מקום בעולם. חזרתי לארץ, וכאן כמעט
רצתה רק להישאר במיטה. יצאנו לגלידה, ובדרך נפתח לנו יום שאף אחד מאיתנו לא תכנן. רציתי לקחת את הבת הטינאייג'רית שלי, אמור, לכמה שעות בטבע, לפני שהכל נהיה יבש, צהוב וחם מדי. ידעתי שאם לא אציע לה משהו, יש סיכוי טוב שכל השבת תעבור במיטה ועם הטלפון, ודווקא ביום כזה רציתי לפתוח לה אפשרות למשהו
על סטרס מבוקר, מים קרים והחיים הפשוטים בלי לכוון שני ברזים. כששואלים אותי מה התרומה של טבילה באמבטיית קרח, אני בדרך כלל משיב שהיא פתרה לי את אחת הבעיות הקשות בחיים. במשך שנים, בכל פעם שנכנסתי למקלחת, ובמיוחד בחורף, הייתי צריך להתמודד עם אותה משימה מורכבת: למצוא את האיזון המדויק בין הברז של המים החמים
על השקט שנוצר בתוך הפחד, ועל השאלה מה הם בעצם חיים טובים. בזמן המלחמה עם איראן היה משהו מוזר. מצד אחד, כמובן, היו בה הרבה דברים מאוד לא נעימים: פחד, אזעקות, ריצה למקלטים, חוסר ודאות ושיבושים בשגרה. מצד שני, בתוך כל זה היה גם משהו בקצב של החיים שהפך לנעים יותר. העבודה שלי המשיכה. המשכתי
