מנהלת נוזפת בתלמידים
תמונה של זהר וילסון

זהר וילסון

כשהסמכות יודעת להקשיב

כשלמדתי בחטיבת הביניים, בית הספר היה פרוע למדי. הרבה השתוללויות, אלימות, בלגן כללי.
ואז הגיעה מנהלת חדשה.

אישה נמוכה, עם מגפי בוקרים, שנכנסה למערכת כמו שריף לעיירה במערב הפרוע. פחדו ממנה. הרבה יותר מאשר מהמנהל הגבר שהיה לפניה.

יום אחד, הפעמון צלצל לחזרה לכיתות. מחוץ לכיתה שלנו שני תלמידים התחילו ללכת מכות. באופן טבעי — התקהלנו סביב. הסתכלנו.
לא התערבנו, לא עודדנו. רק הסתכלנו.

אבל לפי הנהלים: אם אתה מאחר — אתה יוצא להירשם במזכירות, וזה נרשם ביומן.
המורה שלחה שלושה מאיתנו, חברים, להירשם.

בדרך למזכירות פגשנו את המנהלת.
״מה אתם עושים מחוץ לכיתות?״
ענינו: ״היה עיכוב, והמורה שלחה אותנו להירשם במזכירות.״
היא הסתכלה עלינו רגע ואמרה: ״כנסו אליי למשרד.״

במשרד היא ביקשה: ״תספרו לי בדיוק מה קרה. למה התעכבתם.״
סיפרנו על המכות, על הצלצול, ועל זה שנשארנו להסתכל.

היא כעסה.
אמרה שזה לא מקובל, ושזה חמור.
״העונש שלכם — שבוע שלם להגיע מוקדם בבוקר ולעשות עבודות ניקיון בבית הספר.״

ואז היא הוסיפה:
״אם הייתם אומרים לי שהיה משחק כדורגל, ונשארתם לראות עוד גול — ניחה. אז רק הייתם נרשמים במזכירות.״

הסתכלתי עליה ואמרתי, בנימוס הכי גדול שיכולתי לגייס:
״גברתי המנהלת… בדיוק כמו שאמרת. רצינו להישאר לראות.
רק שבמקום עוד גול — רצינו לראות עוד אגרוף.״

ברגע הראשון הפנים שלה נעשו קשות.
החדר השתתק.
כולנו החזקנו נשימה.

ואז משהו בה התרכך.
המתח ירד, ועל הפנים הקשוחות עלה חיוך קטן, מופתע.

היא אמרה:
״אתה יודע מה? אתה צודק.״
״תלכו. אל תבואו לשבוע ניקיונות. רק תירשמו במזכירות.״

החברים שלי, כמובן, היו בעננים.
בזכות מה שאמרתי — יצאנו לחופשי. בלי לקום מוקדם שבוע שלם, בלי ניקיונות.
ובתוך החבורה גם אני זכיתי לאיזה קרדיט קטן.

אבל בדיעבד, זה לא היה רק הקרדיט שלי.
זה היה גם — ואולי בעיקר — לזכותה של המנהלת.

כי ברגע שהיא שמעה טיעון שיש בו היגיון,
היא לא נתקעה בעמדה שלה,
לא נאחזה בסמכות רק כי היא סמכות.
היא הייתה מוכנה לעצור, להקשיב —
ולהסכים עם תלמיד.

וזה, בעיניי, חינוך במיטבו.
לא עוד שיעור בגיאוגרפיה או בכל מקצוע אחר —
אלא דוגמה חיה למה זה אומר לגדל בני אדם חושבים.

שתפו חברים

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
דילוג לתוכן