כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי מיד לעבוד – אחראי ייצור במפעל בגדים. ימים שלמים נסעתי על הפולקסווגן טרנספורטר בין המתפרות – במגדל העמק, בשכונת שועפאט במזרח ירושלים וברובע המוסלמי בעיר העתיקה. יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. עובד, מייצר, דואג שהכול יתקתק.
באחד הערבים, כשחזרתי מותש מהעבודה, פגשתי את השכן שלי, אליהו.
הוא חייך ואמר:
"אתה עובד בלי סוף – יש לך כסף, אבל אין לך זמן.
אני מובטל – יש לי ים של זמן, אבל אין לי כסף.
אז למה שלא פשוט תיתן לי את הכסף שלך?"
צחקנו, אבל המילים שלו, שרק שנים לאחר מכן נזכרתי בהן, ננעצו בי.
במשפט אחד, הוא שם מראה מול הפנים שלי –
החיים לא מסתכמים בכמה כסף יש לך, אלא גם בכמה אתה חי אותם.
עשורים חלפו עד שהבנתי עד כמה השיחה הזו הייתה מעבר לאנקדוטה משעשעת.
היא לימדה אותי לשאול:
כמה מהחיים שלי אני מוכן להמיר בשעות עבודה?
ואיפה נכנסים שמחה, נוכחות ומשמעות לתוך המשוואה הזאת?
אולי לאותה שיחה היה חלק בהחלטה לעזוב עבודה "נחשקת" במשרדי פרסום ניו יורקיים.
אולי גם היה לה חלק בבחירה שבע שנים מאוחר יותר לסגור את המרכז ההוליסטי שלי בניו יורק הרועשת והנוירוטית ולחזור לישראל.
בוקר טוב אליהו 😊
היום אני מבין – כסף אפשר להרוויח שוב.
זמן – לא.
💭 איזה שיעור קטן מהחיים שלכם שינה לכם את הדרך שבה אתם מסתכלים על איזון בין עבודה לחיים?
בתמונה: 1989. אבו רמי, אחד מבעלי המתפרה בעיר העתיקה, ואני
