23 שנים חלפו מאז אותו יום הזוי המכונה 9/11. יומיים לפני כן חזרתי מחודשיים בהודו לדירה שלי בניו יורק. הטלפון צלצל. על הקו היו ההורים שלי בישראל. מטוס התנגש באחד ממגדלי התאומים הם אמרו לי. תאונה מוזרה אמרתי ומכיוון שהייתי עדיין בתוך התדר של הודו, סיימנו את השיחה והלכתי לעשות תרגילי יוגה של בוקר. עשרים דקות לאחר מכן הם שוב צלצלו כדי לדווח לי שמטוס נוסף התנגש במגדל השני. זה כבר לא נשמע כמו תאונה הרהרתי. אבא שלי שאל אם אפשר לראות את המגדלים מהדירה שלי. רק אז נזכרתי שמגדלי התאומים יחסית קרובים אל השכונה שלי ושרואים אותם היטב מחלון המטבח. ההודו הזו באמת יודעת להשקיט את התודעה – עד לשיחה השנייה עם ההורים שלי לא חשבתי כלל להסתכל מהחלון וגם לא לבדוק בטלוויזיה או ברדיו מה קורה.
הצצתי מחלון המטבח. המגדלים העלו עשן. חזרתי אל מזרן היוגה. כעבור שעה או יותר שמעתי שאגות אדירות עולות מהרחובות הסמוכים, כמו שאגות באצטדיון ענק לאחר הבקעת שער. ניגשתי שוב להציץ בחלון. אחד המגדלים כבר לא היה שם. חשבתי שאם מגדל אחד קרס סביר להניח שגם המגדל השני יקרוס ועליתי אל גג הבניין. בגג פגשתי שכנים רבים. חלקם בכו, כולם היו בתדהמה. לא חלף הרבה זמן והמגדל השני קרס לנגד עינינו. פעמים רבות נשאלתי איך זה היה לצפות במו עיניי במגדל הקורס. האמת, זה לא הרגיש כל כך שונה מצפייה במסך ענק בקולנוע. המציאות והדמיון נעשו לאחד.
כל הגשרים והמנהרות המובילים אל ומחוצה למנהטן נסגרו והתחבורה הציבורית נעצרה. עוצר. מחשש לפיגועים נוספים פינו את כול העובדים מהמשרדים והם מילאו את הרחובות, המסעדות, ובתי הקפה. מצד אחד אירוע מוזר מאוד לעיכול ומצד שני יום חופש קולקטיבי שמשי ונעים. כולם דיברו עם כולם ובטונים נמוכים ורגועים יותר. אחווה הורגשה באוויר.
גם לאחר 11 שנים בארה"ב הישראליות שלי הרימה את ראשה והתגייסתי לנהוג על משאית כדי לאסוף מזון שחנויות תרמו ולהסיעו אל בית החולים אליו הובאו פצועים רבים.
חמש שנים לאחר 9/11 עזבתי את ניו יורק ושבתי לארץ. ב-2012 הגעתי להשתתף בכנס בניו יורק ויחד איתי הגיעה אל העיר הוריקן סנדי – הסופה ההרסנית ביותר שגרמה נזק של 75 מיליארד דולר. גלי הים הציפו את מנהרות הרכבת התחתית, התחבורה הציבורית הפסיקה לפעול, אספקת החשמל נותקה לכמה ימים, הכבישים נחסמו, ונאסרה תנועת רכבים פרטיים. למזלי חברי הטוב מייקל רפאל שעבד באותם ימים עבור הצלב האדום חילץ אותי עם רכב הארגון והגענו אל העיירה המיתולוגית וודסטוק. היה קר וגם שם היינו כמה ימים גשומים וקרים ללא חשמל. מייקל ואני יצאנו יחדיו לסיורי תמיכה במרחבים מוגנים שנפתחו עבור פליטי הסופה והתנדבנו לעזור לכבאים בחסימת רחובות בהם עצים נפלו וקרעו כבלי חשמל כדי למנוע התחשמלות.
ניו יורק היא עיר תזזיתית ומחושמלת שהחוויות שעברתי בה מספיקות לכמה גלגולי חיים. וישראל? נראה שהחיים כאן מספקים אף הם לא מעט אירועים וחוויות בקצב הולך וגובר המגייסים אותי שוב ושוב. איפה התדר ההוא של "אחרי הודו" כשצריכים אותו?
