כשהם שמחים, אני בוכה

כשהם חוזרים לרקוד, לשיר ולשמוח – לפעמים מישהו אחר מחזיק לרגע את הכאב.

באוקטובר 2023, שבועיים אחרי מתקפת 7 באוקטובר והטבח במסיבת הנובה, יצאה לדרך יוזמה יוצאת דופן של היער הסודי בקפריסין: ריטריט לשורדות ושורדי הנובה. התכוננו אליו הרבה. התלבטנו כמעט על כל דבר. היה ברור שאנחנו עובדים עם אנשים שעברו אירוע קיצוני ממש ימים קודם לכן, ושאי אפשר לדעת מה יצוף ואיך. החלטנו שיהיה פסיכיאטר שילווה את התוכנית, שיהיה רופא ישראלי דובר עברית, והצוות כולו נבחר בקפידה.

ב-23 באוקטובר כבר עמדנו בנתב"ג עם הקבוצה הראשונה – חמישים שורדות ושורדים בדרך לכמה ימים ביער הסודי בקפריסין. לא רק שאנחנו עשינו דבר כזה בפעם הראשונה. למיטב ידיעתנו, אולי זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שעשו דבר כזה בכלל – הטיסו קבוצה גדולה של אנשים, שבועיים בלבד אחרי אירוע טראומטי קיצוני, לריטריט שנבנה במיוחד עבורם. ואני הייתי מודאג. לא ידעתי למה לצפות. מה יקרה אם מישהו יוצף כבר בטרמינל? ומה אם זה יקרה דווקא במטוס, באמצע הטיסה, כשאי אפשר לצאת, להתרחק או לקחת רגע במקום אחר? הרגשתי שאנחנו נכנסים למשהו שאין לנו באמת תקדים להישען עליו.

עוד לפני הטיסה הסתובבתי בטרמינל כדי לאתר אותם. בדרך כלל הצלחתי לזהות מי מהקבוצה לפי המראה – חבר'ה של מוזיקת טראנס. ניגשתי אליהם אחד אחד ואמרתי: "אני זהר. אני אחד המנחים והמטפלים בריטריט. אני גם טס איתכם. תסתכלו עליי, ככה אני נראה. אם אתם צריכים משהו במהלך הטיסה – תיגשו אליי."

לפני העלייה למטוס אספתי שוב את כולם ליד השער. אמרתי להם שאני איתם בטיסה, ושכשננחת בקפריסין נתכנס כולנו ונעלה יחד להסעה ליער הסודי. הטיסה עברה בשלום.

הריטריט היה משמעותי הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין מראש. אחד הדברים שעלו שם היה מוזיקת הטראנס. בשביל חלק מהם, המוזיקה שכל כך אהבו הייתה עכשיו מחוברת לרגעים הנוראים ביותר בחייהם. היא הייתה שם בזמן ההתקפה. היו מי שלא רצו לשמוע אותה בכלל, והיו אחרים שאמרו שהם דווקא רוצים לרקוד שוב.

בערב האחרון התארגנה באחת הווילות מסיבה קטנה. הם הביאו מערכת הגברה, הם בחרו את המוזיקה, הם שלטו במה שקורה. בהדרגה הגיעו עוד ועוד אנשים. ואז הם רקדו. רקדו, השתוללו, צחקו. גם אני רקדתי איתם.

ובאיזשהו שלב, בתוך החושך, התחלתי לבכות. הם לא ראו. המשכתי לרקוד, והדמעות פשוט זלגו. רק בדיעבד הבנתי מה קרה לי שם. באותו רגע, כשהם הצליחו לרקוד ולשמוח, הרגשתי כאילו אני מחזיק עבורם משהו אחר – את העצב, את הכאב, את הידיעה של מה שהם עברו רק שבועיים קודם לכן. הם יכלו לרקוד, ואני בכיתי.

שנה אחר כך מצאתי את עצמי שוב בחושך. הפעם בסמינר של כפר מעבר, עם צוות לוחמים שחזר מהמלחמה. סמינר שעוסק במעבר משדה הקרב בחזרה לחיים. בערב השני יש לנו ערב קריוקי שאנחנו קוראים לו "לשיר את החיים". הם לא רק עולים ושרים. כל אחד בוחר שיר, ולפעמים גם מספר למה בחר דווקא אותו – איך הוא קשור למה שעבר, לאנשים שאיתו, לאהבה, לגעגוע, לחיים שאליהם הוא חוזר.

גם שם החדר חשוך. אני יושב איתם אחרי ימים שבהם אני מחזיק את הקבוצה, מקשיב, מנחה, שם לב למה שקורה בחדר. והם שרים. צוחקים. שמחים. ושוב אני מגלה שהדמעות זולגות לי. דווקא אז.

לפעמים מי שמחזיק מרחב לאחרים לא בוכה כשהם נשברים. הוא בוכה דווקא כשהם מצליחים שוב לרקוד, לשיר, לצחוק.

כי אז, לרגע, הם יכולים להניח את הכאב.

ומישהו אחר מחזיק אותו בשבילם.

בתמונה: רגע של חופש וחיים בריטריט לשורדות ושורדי הנובה ביער הסודי בקפריסין, שבועיים אחרי 7 באוקטובר. צילום: ניר דוידזון

ספטמבר 2026