כשמשהו בך מפריע — ואז הופך למה שאסור לשנות
בשנה האחרונה שלי בארה"ב, לפני שחזרתי לארץ, גרתי בברוקלין, בשכונה סמוכה לקהילה חסידית. מדי פעם נכנסתי לבית הכנסת שם, עד שמצאתי רב שמאוד התחברתי אליו – הרב דב-בר פינסון. התחלתי ללמוד בישיבה שלו כמה פעמים בשבוע. שיעורים מרתקים, עמוקים שמילאו אותי בהשראה.
כשחזרתי לארץ, חבשתי כיפה גדולה – כיפת פריקים שמכסה את כל הראש.
זמן קצר אחר כך הכרתי בת זוג. היא ידעה שאני לא שומר מצוות במובן הפורמלי, אבל כן אוהב ללכת לשיעורי יהדות ותלמוד, לחגוג קבלת שבת, להדליק נרות, לברך על היין.
עם זאת, הכיפה שלי הפריעה לה — היא הרגישה שאני “דתי מדי” בשבילה.
כמה חודשים לתוך הקשר היא לקחה לעצמה עשרה ימים להתבודדות בחאן במדבר, כדי לחשוב אם להמשיך איתי או לא.
כשהגיעה, המקום היה כמעט ריק. אבל כעבור כמה שעות הגיע מיניבוס עם קבוצה של גברים דתיים, גם הם עם כיפות גדולות.
היא חשבה לעצמה: באתי לשקט, לא להמולה — ובטח לא עם קבוצת גברים דתיים.
ברחתי מדתי אחד — וקיבלתי פה מיניבוס שלם.
היא כבר הייתה בדרך למשרד כדי להודיע שהיא עוזבת, כשלפתע פגשה אחד הבחורים — אוריה. הוא היה לבבי, והשיחה ביניהם נפתחה.
תוך כדי היא גילתה שאוריה הוא אחיה למחצה של חברה טובה שלי מארה״ב — השמאנית פרשאקטי.
לי ולפרשאקטי, יחד עם עוד חברים, היה בניו יורק קו מסיבות סוערות ומיוחדות בשם Body Temple: לילה עם DJ, להטוטנים ורקדנים — בלי אלכוהול ובלי סמים, כשה״היי״ נוצר מהפעלות שמאניות בחלק הראשון של האירוע.
אוריה סיפר לה שאביו, ישראל חברוני — שחזר בתשובה והקים את התנחלות בת עין — הוא גם אביה של פרשאקטי.
ישראל ותלמידיו הגיעו לחאן לשהות של לימוד משותף.
השיחה ביניהם הייתה כל כך טובה ומעניינת, עד שהקבוצה הזמינה אותה לשבת איתם מדי פעם. היא מצאה איזון בין זמן לבד לזמן איתם, ובסוף חזרה הביתה עם תשובה בלב — ותובנה חדשה עליי, עליה, ועל הדרך שלנו.
שנה לאחר מכן, כשהפסקתי לחבוש את הכיפה, היא התרעמה:
"אתה לא יכול פשוט להוריד אותה – זה כבר סימן ההיכר שלך, ואני התרגלתי אליך ככה."
סרטון מקו המסיבות Body Temple של השמאנית פרשאקטי ושלי בניו יורק
בתמונה: קבלת שבת בתל אביב, 2006 — מנחה את הטקס יחד עם המוזיקאי שמעון לב טהור
