מתי דבר טוב הופך ליותר מדי?

על הדברים שעושים לנו טוב – עד הרגע שבו הם כבר לא

עיתונאית באה לראיין את מולה נסרודין לרגל יום הולדתו המאה. היא שאלה אותו מה הסוד שלו לאריכות ימים.

מולה ענה: אני לא שותה אלכוהול, אני לא מעשן ולא מתעסק עם נשים.

בדיוק אז נשמעו מהמטבח קולות של דברים נשברים. העיתונאית נבהלה.

אל תיבהלי, אמר לה מולה. זה בסך הכול אבא שלי. כנראה שתה קצת ורודף אחרי המנקה.

מולה נסרודין הוא דמות עממית עתיקה המזוהה בעיקר עם המסורת המוסלמית והסופית, מטורקיה ועד פרס ומרכז אסיה. הוא קצת מזכיר לי את הרשלה האוסטרופולי מהפולקלור היהודי של מזרח אירופה. שניהם מספרים סיפורים שנראים לפעמים כמעט כמו בדיחות פשוטות, אבל מצליחים לערער בדרך חכמה על דברים שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים.

והסיפור הזה מזכיר לי משהו שאני פוגש לא מעט בעבודה הטיפולית.

יש מטופלים שאני ממליץ להם להתחיל לתרגל מדיטציה. זה משהו שכמעט לא קיים בחיים שלהם, והיכולת לעצור, לשבת בשקט ולהפנות תשומת לב פנימה יכולה מאוד לעזור להם.

אבל פגשתי גם אנשים שנכנסו מאוד חזק לעולם המדיטציה והתחילו לשבת שעתיים, שלוש ואפילו ארבע שעות ביום. במקרים מסוימים ראיתי שהתרגול כבר לא מיטיב איתם, ושהם מתחילים לאבד חיבור לחיים ולמציאות. איתם העבודה שלי הייתה דווקא בכיוון ההפוך: פחות מדיטציה ויותר חיים.

אותו דבר עם פעילות גופנית. יש אנשים שאני ממליץ להם להתחיל להזיז את הגוף, ויש אנשים שמתאמנים באופן כל כך אינטנסיבי וכפייתי, עד שהם מגיעים לפציעות ואפילו לשברי מאמץ, ועדיין מתקשים לעצור. מה שעבור אדם אחד יכול להיות מאוד מיטיב, עבור אדם אחר יכול להפוך לעודף שמזיק לו.

אני זוכר מטופל שהיה לי לפני הרבה שנים, שלקח קרוב למאה גלולות של תוספי תזונה ביום. הוא ידע להסביר לי מצוין למה כל תוסף חיוני, מה בדיוק הוא עושה ולמה חשוב שייקח אותו. אלא שהוא עצמו לא נראה טוב ולא הרגיש טוב. הוא היה חיוור מאוד, חסר חיוניות, והגוף שלו פשוט לא תפקד היטב.

לקח זמן עד שנוצר בינינו מספיק אמון כדי שאוכל להציע לו לנסות משהו שנשמע לו כמעט הפוך מכל מה שהאמין בו: להתחיל להפחית. לא בבת אחת, אלא לאט ובהדרגה. ומה שהיה יפה לראות הוא שככל שהוא הפחית בתוספים שאמורים היו להוסיף לו בריאות, הבריאות שלו דווקא השתפרה. הצבע חזר לפנים, הוא הרגיש טוב יותר והחיוניות שלו עלתה.

יש גם מחקר מעניין שמכל המקומות נעשה דווקא ביישוב שבו אני גר – פרדס חנה. היישוב שזכה למוניטין של מעוז היפי ואלטרנטיבי בישראל סיפק במקרה הזה דווקא מחקר רפואי רציני, שנערך במרכז הגריאטרי שהם.

החוקרים עקבו אחר 190 מטופלים סיעודיים. בקבוצה אחת עברו באופן שיטתי, לפי אלגוריתם מסודר, על התרופות שכל אדם קיבל ובדקו אילו מהן ניתן להפחית או להפסיק. בסופו של דבר הופסקו בממוצע כמעט שלוש תרופות לאדם.

אחרי שנה שיעור התמותה בקבוצה שבה הופחתו התרופות היה 21%, לעומת 45% בקבוצת ההשוואה. גם מספר ההפניות לטיפול רפואי אקוטי היה נמוך יותר, והחוקרים דיווחו על שיפור באיכות החיים. המחקר לא היה ניסוי אקראי, ולכן אי אפשר לקבוע שהפחתת התרופות היא שגרמה להבדלים – אבל התוצאות בהחלט מעוררות מחשבה.

ואותו עיקרון של מינון נמצא גם במקומות הרבה פחות רפואיים.

לעבוד, ליצור ולעשות הם דברים טובים, אבל כשאדם מרגיש בעל ערך רק כשהוא יצרני ולא מסוגל באמת לעצור, העשייה עצמה יכולה להפוך לבעיה. ביחד בזוגיות הוא דבר טוב, אבל יותר מדי ביחד יכול להפוך למחנק, ולפעמים דווקא קצת נפרדות מאפשרת לקשר לנשום. לעזור לילדים שלנו זה דבר טוב, אבל כשאנחנו עוזרים להם יותר מדי, אנחנו עלולים בלי להתכוון למנוע מהם לפתח את היכולת להתמודד בעצמם.

וזה מחזיר אותי למולה נסרודין ולאבא שלו.

אנחנו אוהבים לחשוב שיש דברים טובים ויש דברים רעים, ולכן ההיגיון פשוט: מה שטוב – כמה שיותר. מדיטציה טובה. פעילות גופנית טובה. עבודה ועשייה הן טובות. לעזור לילדים זה טוב. להיות ביחד בזוגיות זה טוב. תוספים יכולים להועיל. תרופות יכולות להציל חיים.

אבל אולי השאלה היא לא רק מה טוב ומה רע. השאלה היא גם כמה, למי, באיזה זמן ובאיזה מצב.

ובחדר הטיפולים, זה אחד הדברים העדינים שאני מנסה להקשיב להם. לא רק איזה דברים טובים כדאי להוסיף, אלא גם לזהות מתי דבר טוב הופך ליותר מדי.

כי לפעמים הדבר שהכי מזיק לנו הוא דווקא הדבר שאנחנו הכי בטוחים שטוב בשבילנו.

ספטמבר 2026