שלוש שנים של רכיבה על אופניים לפגישות עם הפסיכולוג יגאל קידר – ומה שנשאר איתי מאז על טיפול, חיים והדרך המתפתלת ביניהם.
הפסיכולוג שהיה לי לפני עשרים שנה נפטר השבוע.
ונזכרתי בעליות לרגל שהייתי עושה אליו – רק שאצלי זה לא היה ברגל, אלא בדיווש על אופניים.
ארבעים וחמש דקות רכיבה על אופניים לפגישה של ארבעים וחמש דקות.
ועוד ארבעים וחמש דקות רכיבה חזרה.
ככה נראתה הפגישה השבועית שלי עם הפסיכולוג יגאל קידר.
גרתי אז בתל אביב.
יגאל קיבל מטופלים בדירה שלו ברמת השרון.
הייתי מדווש אליו על אופניים לאורך הירקון.
בדרך חזרה הייתי עוצר על ספסל על גדת הנהר ויושב קצת עם מה שעלה בפגישה.
בדיעבד אני מבין שגם הדרך לשם הייתה חלק מהטיפול.
יגאל קידר והמעגל של ד"ר רודי
יגאל כבר אז היה אדם מבוגר מאוד.
אני הייתי בן ארבעים.
בינינו היה פער של דור.
אבל היה בו משהו מיוחד.
בשנים מוקדמות יותר בחייו הוא היה חלק מהמעגל סביב הפסיכולוג ד"ר דוד רודי.
רודי היה דמות כריזמטית ושנויה מאוד במחלוקת בפסיכולוגיה הישראלית של שנות השבעים.
סביבו התגבשה קהילה של מטפלים ומטופלים שחיפשה לפרוץ גבולות.
היו שם קבוצות טיפול במגע,
מפגשים שכללו גם עבודה עם עירום,
ניסויים במבנים זוגיים ומיניים לא שגרתיים,
ולעיתים גם טשטוש גבולות בין מטפל למטופל.
זו הייתה תקופה של חיפוש.
מצד אחד היה בזה משהו אמיץ ומסקרן – ניסיון לבדוק מה נמצא מעבר לגבולות המוכרים.
ומצד שני, כמו שקורה לפעמים במסעות כאלה – גם משהו מבלבל, ולעיתים אפילו הרסני.
כשאני פגשתי את יגאל, הוא כבר הסתכל על השנים ההן ממבט הרבה יותר מפוכח.
אבל נדמה לי שמשהו מהסקרנות ההיא, מהחיפוש, נשאר בו.
ואולי גם בזכות זה מצאנו שפה משותפת.
מחפש רוחני מול אדם רציונלי
גם אני הייתי מחפש.
רק במסלולים אחרים.
אשרמים בהודו.
שמאנים בברזיל ובקוסטה ריקה.
ישיבות חרדיות בברוקלין ובעיר העתיקה בירושלים.
קהילות שחוקרות מיניות ותודעה.
הנשמה מחפשת להבין מה קורה כאן.
אבל בתוך חדר הטיפול של יגאל – לא הייתה רוחניות.
אם הייתי מספר לו על צירופי מקרים מופלאים או על חוויות שנראו לי כמעט מיסטיות –
הוא היה אדיש לחלוטין.
אדם רציונלי מאוד.
אני זוכר שהיו כמה מפגשים שבהם כמעט ניסיתי להתווכח איתו.
לשכנע אותו שיש בעולם גם ממד רוחני, שיש דברים שקשה להסביר רק דרך היגיון ופסיכולוגיה.
רציתי שיראה את זה.
אחרי כמה מפגשים כאלה הבנתי משהו.
זה לא התפקיד שלי לשנות אותו.
הוא המטפל שלי.
ואני בא ללמוד ממנו את מה שיש לו לתת.
את העולם הרוחני שלי קיבלתי ממקומות אחרים.
ממנו קיבלתי משהו אחר:
בהירות, חדות, פרספקטיבה.
ואת זה הוא ידע לתת בצורה מאוד ישירה.
הקשר האנושי בחדר הטיפול
היה בו משהו נוסף שמאוד הערכתי.
יגאל לא היה מטפל שיושב שם רק כמו מראה ניטרלית ומהנהן עם הראש.
לעיתים היה משתף משהו מחייו.
חוויה, מחשבה, משהו מתוך הדרך האישית שלו.
זה לא קרה הרבה, וזה גם לא היה העיקר של הפגישה.
אבל זה הספיק כדי להזכיר שיש שם גם אדם.
זה יצר חיבור אנושי.
ובדיעבד אני מבין עד כמה זה השפיע עליי.
גם היום, כמטפל, לפעמים אני בוחר להביא משהו מחיי אל תוך החדר.
כשזה מתאים למטופל ולרגע הטיפולי.
לפעמים זה גם עוזר להבין את המכנה המשותף –
למה דווקא האדם הזה בחר להגיע אליי, ומה מתוך הסיפור שלי פגש משהו בסיפור שלו.
זה לא קורה בכל טיפול, וגם לא בכל רגע.
רק כשזה באמת משרת את התהליך.
אבל בעיניי יש בזה משהו חשוב.
זה מאפשר למטופל לראות שהמטפל אינו דמות שיושבת על איזה אולימפוס של שלמות.
שהוא גם בן אדם.
עם חיים, עם התמודדויות, עם זוגיות, עם הורות, עם קשרים,
ועם שאלות וחששות כמו של כל אדם אחר.
דווקא האנושיות הזאת יכולה לפעמים לפתוח מקום של קשר אמיתי.
את הדבר הזה, בין היתר, למדתי גם מיגאל.
"היא בולענית"
פעם שיתפתי אותו שהכרתי מישהי שממש עטפה אותי מיד.
כבר ביום הראשון:
קח מפתח לבית, קח את הרכב שלי, תבוא מתי שאתה רוצה.
סיפרתי את זה בהתלהבות.
הוא אמר מיד: זה לא יעבוד.
שאלתי למה.
הוא השיב: היא בולענית.
הוא הסביר שהיא פשוט מתבייתת עליי מתוך ריק מאוד גדול.
הופתעתי מהנחרצות שלו.
איך הוא יכול להגיד דבר כזה?
הוא הרי לא פגש אותה.
הוא מכיר אותה רק דרך כמה משפטים שסיפרתי.
אפילו תהיתי אם הוא לא לוקח פה סיכון.
שאולי הוא טועה.
רק בדיעבד, שנים אחר כך, אני מבין משהו נוסף על הרגע הזה.
היום, כמטפל, אני יודע שזו כמעט קפיצה קדימה בתהליך.
מעין דילוג על שלב בדרך שבה המטופל אמור בעצמו לגלות ולהבין את הדברים.
אבל בתקופה ההיא של חיי, אחרי שנים של חיפוש ונדודים,
אולי דווקא הייתי צריך מישהו שיגיד דברים בצורה ברורה.
והנחרצות שלו, שהפתיעה אותי אז,
בסופו של דבר גם התבררה כנכונה.
כמה שבועות אחר כך כבר ראיתי את זה בעצמי.
כשנפרדתי ממנה, היא ניסתה לשכנע אותי להישאר.
היא אמרה לי:
זה בסדר, תיפגש איתי מתי שאתה רוצה.
לא צריך הגדרות.
גם אם אתה רוצה רק מיניות – תבוא רק לזה.
ואני זוכר שאמרתי לה:
בדיוק בגלל זה אני נפרד ממך.
אני לא רוצה להיות עם מישהי שמוותרת ככה על עצמה.
כשהפסיכולוג עונה לטלפון באמצע פגישה
עוד דבר שאני זוכר מהקליניקה שלו.
טלפון קווי.
וכשהטלפון היה מצלצל באמצע פגישה – הוא היה עונה.
אחרי כמה מפגשים אזרתי אומץ לומר לו שזה מוזר ושזה מפריע לי.
אז הוא סיפר לי שאחרי שאשתו נפטרה נוצר אצלו צורך לענות מיד לכל טלפון.
אבל מאז אותה שיחה, בתחילת כל פגישה,
הוא היה ניגש לקיר, מחייך אליי – ומנתק את כבל הטלפון.
זה הפך לרגע קטן של אינטימיות בתחילת כל מפגש.
זהו. סיימנו.
הייתי אצלו בטיפול שלוש שנים.
עד שיום אחד הוא אמר:
זהו.
סיימנו.
לא במובן של נטישה.
אלא במובן של סיום טבעי.
עשינו יחד את מה שהיה לנו לעשות.
אפשר לומר באנגלית
you graduated.
בעברית אולי פשוט: הבשׁלת.
בדיעבד אני מבין שהוא הוביל אותי דרך שלב מאוד מסוים במסע שלי.
שלב יותר רציונלי, חד, מפוכח.
אחר כך המשכתי לעולמות אחרים של טיפול – פסיכותרפיה גופנית, עבודה עם הלא מודע, דרכים נוספות לחקור את הנפש.
אבל משהו ממנו נשאר איתי.
יש מטפלים שנשארים איתך לכל החיים.
לא כי המשכנו להיפגש.
אלא כי משהו מהם ממשיך לחיות בתוך הדרך שלך.
אולי זה לא מקרי.
בערבית קראו פעם לירקון נַהְר אֶל־עֻוְגַ'ה – הנהר המתפתל,
זה שלאורכו הייתי מדווש לפגישות עם יגאל.
וגם הדרך של טיפול – ושל החיים –
כמעט אף פעם לא זורמת בקו ישר.
יגאל קידר היה אחד מהם.
יהי זכרו ברוך.
ותודה לך, יגאל.
בתמונה: עם הבת שלי, שנולדה בתקופה שבה הייתי בטיפול אצל יגאל – על אותם האופניים שעליהם דיוושתי אז לפגישות שלנו.
מרץ 2026
