באחד הריטריטים שהנחיתי במתחם אירוח במדבר, מתוך 90 משתתפים – 88 הגיעו בזמן. רק שתיים לא נראו באופק.
אחרי כשעתיים הגיעה הודעה: הן הלכו לאיבוד במדבר. לא סתם מדבר – דרכי עפר, שטחי אש של צה"ל, קליטה שנעלמת וחוזרת. פחד גדול. תלמה ולואיז בגרסה הישראלית.
אנשי הצוות שלי היו איתן על הקו בכל פעם שהקליטה חזרה, עוזרים להן לנווט. ובשעת ההפסקה אני רואה שתיים מתקרבות, מלוות באיש צוות.
כשהגיעו – לא חיכו רגע. אחת מהן פתחה בצעקות:
"אתה זהר? אתה חסר אחריות",
"אסור לתת לך להנחות קבוצה",
"מכתב מעו"ד כבר בדרך".
חמש דקות של שטף בלתי פוסק. שתקתי.
כשסיימה ועמדתי להשיב, נכנסה חברתה – בדיוק אותן האשמות, מילה במילה כמעט, עוד חמש דקות. שוב שתקתי.
ורק כשנרגעו וכשהבנתי שאין להן יותר מה לומר, לקחתי נשימה ואמרתי:
"עברתן חוויה קשה ומפחידה – ללכת לאיבוד במדבר, ועוד בשטח אש. קודם כול שבו, תנוחו, קחו לשתות".
ואז הוספתי בעדינות:
"88 משתתפים מצאו את המקום. אתן היחידות שלא. אני ייקה – סבתי מגרמניה – הכנתי מסמך מסודר מאוד, עם הוראות ברורות. שמתי אותן גם בתחילת המייל, כולל נקודה מדויקת לירידה מכביש 90 וקישור לווייז. פשוט לא קראתן".
אחת מהן פתחה את הטלפון, בדקה, הנהנה לחברתה ואמרה: "כן… הוא צודק".
ומאותו רגע – החברות הכי טובות שלי לכל המשך הסדנה.
והשיעור עבורי?
לפעמים עשר דקות של הקשבה שקטה חוסכות שעות של מריבה.
לפעמים, דווקא כשמתאפקים מלענות מיד – למרות שיודעים את התשובה ואת הצדק – נפתח חלון חדש.
האוויר מתפנה, והאפשרות לפגוש באמת נכנסת פנימה.
לפעמים לאט – זה מהר יותר.
