האם זה בסדר להתגעגע לקצב של המלחמה?

על השקט שנוצר בתוך הפחד, ועל השאלה מה הם בעצם חיים טובים.

בזמן המלחמה עם איראן היה משהו מוזר. מצד אחד, כמובן, היו בה הרבה דברים מאוד לא נעימים: פחד, אזעקות, ריצה למקלטים, חוסר ודאות ושיבושים בשגרה. מצד שני, בתוך כל זה היה גם משהו בקצב של החיים שהפך לנעים יותר.

העבודה שלי המשיכה. המשכתי להיפגש עם מטופלים וללמד שיעורי צ'י קונג. אבל הכבישים, למשל, היו הרבה יותר ריקים. הפקקים הרגילים כמעט נעלמו, ואפשר היה לנסוע ממקום למקום בניחותא. הייתה פחות צפיפות, פחות התרוצצות, פחות תחושה שכולם כל הזמן ממהרים לאנשהו. משהו שהזכיר לי גם את תקופת הקורונה, שבה לצד כל הקושי היה קצב אחר בעולם.

זה הזכיר לי סרט מדע בדיוני ישן שראיתי בילדות. אני כבר לא זוכר את שמו, ואולי גם חלק מהפרטים השתנו לי בזיכרון עם השנים, אבל סצנה אחת ממנו נשארה איתי.

אנשים מגיעים במכונת זמן אל העתיד ורואים משהו שנראה כמעט כמו גן עדן. הכל ירוק. יש עצים, מדשאות ונחל, ואנשים פשוט נמצאים שם בנינוחות. יושבים יחד, אוכלים, מדברים, צוחקים, נכנסים למים. אין לחץ, אין עבודה, אין מרוץ. האנשים שהגיעו מהעבר מסתכלים על כל זה וחושבים: וואו, איזה עתיד נהדר.

ואז נשמע איזשהו צליל.

עם הישמע הצליל, חלק מהאנשים – רק חלק – מפסיקים את מה שהם עושים, קמים ומתחילים לצעוד. הם לא נראים מבוהלים ולא מתנגדים. הם פשוט הולכים, כמעט כמו רובוטים. האנשים שהגיעו מהעבר עוקבים אחריהם ורואים אותם נכנסים לתוך מבנה. שם מתברר להם הדבר הנורא: בני האדם האלה עומדים להפוך למזון.

אני לא יודע עד כמה אני זוכר את הסרט במדויק, אבל השאלה שהוא השאיר בי נשארה חיה: מה הם בעצם חיים טובים?

האנשים האלה חיו חיים שנראו נפלאים. היה להם אוכל, טבע, פנאי, חברה, מים לשחות בהם. הם לא היו צריכים לדאוג לפרנסה, לתשלומים, לפקקים, לעבודה או לכל הדברים שאנחנו מעמיסים על עצמנו כחלק ממה שאנחנו קוראים לו חיים רגילים. נכון, יום אחד נשמע הצליל שלהם והם קמו והלכו אל מותם. אבל עד אז – האם חייהם היו רעים?

ומנגד, אנחנו יכולים לחיות עשרות שנים בלי שאף צפצוף יקרא לנו למשחטה, אבל להעביר חלק עצום מהזמן בלחץ, בדאגות, בעבודה, בפקקים, בסידורים, בתשלומים ובמרוץ בלתי פוסק להספיק עוד משהו.

אולי בגלל זה דווקא בתוך תקופת המלחמה, על כל מה שהיה בה קשה ומפחיד, שמתי לב גם לדבר הלא צפוי הזה: כמה נעים יכול להיות כשהעולם מאט קצת. כמה נעים כשיש פחות מכוניות על הכביש, פחות צפיפות, פחות מרוץ. וכמה מוזר שצריך לפעמים אירוע כל כך לא נעים כדי שנוכל להרגיש איך יכול להיראות קצב חיים קצת יותר אנושי.

אני כמובן לא מתגעגע למלחמה. אבל לקצב ההוא, לפעמים דווקא כן.

ואולי השאלה שנשארה איתי מאז אותו סרט היא לא רק מה עדיף – חיים נוחים שבסופם מחכה המשחטה, או חיים ארוכים יותר שמלאים בדאגות ובמרוץ.

אולי השאלה המעניינת יותר היא למה נדמה לנו שאלה שתי האפשרויות היחידות.

מאי 2026