געגועים למקום שעוד לא עזבתי

דווקא כשהגיעה סוף סוף חופשה אמיתית, התחילו לעלות בי רגשות אחרים לגמרי.

בעוד כמה ימים אני יוצא לחופשה בתאילנד עם המשפחה. בת הזוג שלי והבת שלי, אחותי, בעלה והבן שלהם, ואחי שחי עם משפחתו באוסטרליה יגיע עם הבן שלו. לא נפגשנו כולנו כבר הרבה זמן.

והחופשה הזאת באמת מגיעה בזמן. אני אחרי תקופה מאוד עמוסה, הרבה עשייה, הרבה לחץ, וגם כמה עניינים עם הגוף שהרגשתי שיש להם קשר לעומס. כבר הרבה זמן אני מחכה לרגע הזה שבו פשוט אצא מכאן לשבועיים.

מאז אוקטובר 2023, כמעט כל היציאות שלי מהשגרה, בארץ ובחו"ל, היו קשורות לעבודה. טסתי לפנמה להנחות ריטריט ללוחמים, לקפריסין להנחות ריטריטים לשורדי ושורדות נובה וגם להורים שכולים, ונסעתי שוב ושוב ברחבי הארץ להנחות סמינרים וריטריטים. חלק מהמקומות היו יפים מאוד, אפילו מפנקים. פלאיה ונאו בפנמה, היער הסודי בקפריסין. אבל גם כשמסביב היה נוף של חופשה, אני הייתי שם בעבודה, באחריות, בהחזקה של אחרים.

הפעם אני לא מנחה אף אחד. לא מחזיק קבוצה. לא אחראי על תהליך. זו פשוט חופשה.

והנה, דווקא בימים האחרונים קורה לי משהו קצת מוזר.

אני יושב בבית שלנו, בית סבתא ישן כזה, ומסתכל על החצר הפראית, על הבריכה הקטנטנה, על עצי הפרי שאני מגדל, על הצמחים שאני מטפח, וחושב: כיף לי פה. אני מסתכל על מרחב הטיפולים בחצר, הספה והכורסאות מתחת לעץ הקלמנטינה, וחושב כמה מיוחד בעיניי שאני בכלל עובד במקום כזה. ואפילו לחום הגדול הזה של סוף הקיץ הישראלי, לימים שעוברים בלי טיפת גשם, אני כבר מרגיש איזו התחלה של געגוע. דווקא לדברים שבדרך כלל מחכים שייגמרו.

סימבה מגיעה ומתכרבלת לידי ואני משחק איתה קצת. אחר כך מגיע לאקי, החתול השני, ומתיישב עליי, ואני מוצא את עצמי חושב: אוי, אני לא רוצה לעזוב אתכם.

ואז אני שם לב שגם לעבודה אני כבר קצת מתגעגע. לפגישות עם המטופלים. לישיבה מול המחשב, לכתיבה, לעריכה, לצילום תמונות חדשות ולסריקת תמונות ישנות. אפילו לישיבות הפקה סוערות של מיזמים שאני שותף בהם. כל הדברים שאני כביכול נוסע עכשיו לנוח מהם.

אני מתגעגע למקום שעוד לא עזבתי.

זה קצת מצחיק. אני מאוד רוצה את החופשה הזאת, ואני יודע כמה אני זקוק לה. אני גם ממש שמח לקראת המפגש המשפחתי. ובכל זאת, רגע לפני שאני יוצא, אני מצליח לראות קצת אחרת את החיים שאני חי כאן. חיים שבתוך העומס שלהם אני לא פעם גם מתקשה, נשחק ושוכח כמה הרבה יש בהם שאני אוהב.

אולי זו אחת הדרכים היפות לצאת לחופשה: לא מתוך רצון לברוח, אלא מתוך ידיעה שיש לאן לשוב.

בתמונה: תאילנד, 2013. הפעם האחרונה שהייתי שם. הבת שלי הייתה אז בת שלוש והצטרפה אליי, אבל גם הנסיעה ההיא הייתה לצורך הנחיית ריטריט.

ספטמבר 2026